כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים

    אני אפרסם כאן את הסיפורים שלי ומפעם לפעם גם מאמרים.

    את הסיפורים שלי גמרתי לספר.
    נותרו מאמרים. ומוסיקה שאני אוהב.

    0

    יונה וולך יגאל סרנה.

    3 תגובות   יום שני, 28/2/11, 16:53

                                                     יונה וולך יגאל סרנה

    עשרים וחמש שנים עברו מאז מותה וחמש עשרה שנים לערך עברו מאז פורסמה הביוגרפיה שכתב יגאל סרנה על יונה וולך.

     יונה השערורייתית. זו שעד היום מעלה גלי איבה בצבורים רבים משרק מזכירים את שמה. וולך הפכה להיות סמל " השערורתיות" התרבותית שלנו. כעת יצאה הביוגרפיה הזו מחדש.

    באופן כללי ניתן להגיד שארבע נשים הפכו את קריאת השירה בארץ לפופולארית.

    רחל. לאה גולדברג. דליה רביקוביץ ויונה וולך. במבט מלמעלה אפשר לחשוב שחייהן הפרטיים הם שגרמו להתעניינות הראשונית. חייה האומללים של רחל חולת השחפת. אהבתה הנכזבת של לאה גולדברג. ודיכאונה הידוע ברבים של דליה רביקוביץ. יונה וולך סיימה את חייה צעירה ובייסורי מחלת הסרטן, אך לא זה מה שהפך אותה למה שהיא.

    נעמי שמר כתבה אמנם שבהיאחזות הנחל בסיני ראתה את הספר "כוכבים בחוץ" של אלתרמן, אך הוא עמד ליד שירי רחל, הראשונה בתור.

    אלתרמן, עם כל התארים שקיבל הפך להיות משורר של האקדמיה בעיקר. נושא למחקר. הטור השביעי איבד את האקטואליות המידית, מוסיקאים ממשיכם לחפש בו טקסטים, וישנם שירים מולחנים שלו. אינני יודע כמה קוראים שאינם חלק מעולם השירה ממשיכים לקרוא אותו.

    גם את שירי ארבעת הנשים הללו הלחינו. שירים שהפכו להיות פופולאריים בזמנם, אך לא זה מה שהפך אותן למשוררות נקראות עד היום. נדמה לי שההילה הרומנטית המתלווה לשירי האהבה הן שהשאירו אותן בזיכרון. בעיקר אצל נשים צעירות. ולא חלילה שלא כתבו שירים נפלאים. אבל אני מוכן לקחת על עצמי אשמת זילות בהנחה שהן הפכו למשוררות לצעירות עם עיניים חולמניות שלא תמיד הבינו את עומק השירה עצמה.

    יונה וולך הייתה אחרת.היא לא כתבה שירי אהבה ענוגים. אין לה כמעט שורות שנערה מאוהבת יכולה לצטט במכתב לאהובה. יונה הייתה פצצת זרחן בשדה השירה. היא הכניסה נושאים חדשים לחלוטין לעולם השירה. שאלות של זהות מינית ומיניות בכלל. מיניות בוטה לעתים. ערוות פרוצות וזין עומד. היא המשוררת היחידה שעוררה שערורייה שהגיעה עד לכנסת כשפרסמה את שירה תפילין. יונה הרוח והסערה.

    אני חייב להגיד שהכרתי אותה. לא היינו ידידים אך היינו יושבים לעתים באותו שולחן בקומה השנייה של קפה ורד ( דיזנגוף פינת בן גוריון) בימי שישי אחרי הצהרים. הגעתי לשולחן בעקבות ידיד שלי רקדן, שהיה יליד כפר אונו ומיודד עם יונה מילדותה. היא ירתה בי משפט אינני זוכר איזה אני עניתי, היא נעלבה. את הצריחות שלה בהן אמרה לי לא לחזור לשבת בשולחן שלה לא שכח אף אחד מהנוכחים.

    יגאל סרנה מתחיל את הספר קצת קודם ללידתה, עם הקמת כפר אונו. הוא מתאר את הוריה ושכניה. הרקע בו גדלה. הקרב בו נהרג אביה. היא נולדה ביוני 1944 אני אדלג על שנותיה הראשונות, ולא בגלל שהן לא מעניינות מן ההתחלה. יונה הייתה מרתקת כבר מילדותה. ילדות של יתומת מלחמה שצל אביה הגיבור המשיך לרחף בבית ובכפר בכל יום זיכרון.

    בגיל שתיים עשרה לערך היא כותבת לילד שמאוהב בה " ביקשת שאכתוב את מי אני אוהבת. ובכן אין ברצוני להשפיל את עצמי כיוון שאם אגיד לך, ודאי תאמר לאותו ילד והוא אינו אוהבני, ובכן זה סתם ישפילני.... ובכן, אני מבינה שאתה שונא אותי.. אתמול חיכיתי לך ולא באת, כבר התחלתי לבכות, אולם החלטתי לבלתי בכות עבורך. מובטחני שאין איש בעולם האוהבני או מחבבני במקצת. אני מרגישה את עצמי בודדה וגלמודה מאוד". בת שתיים עשרה? קשה להאמין...מעניין כמה נערות בוגרות הרבה יותר היו מסוגלות להתבטא כך. יונה התפתחה להיות ילדה – נימפה. מיניות ראשונית מתפרצת. לוליטה מציאותית ולא דמות ספרותית.

    כשהגיע לגיל בית ספר תיכון עברה ללמוד בתל אביב, בתיכון חדש המהולל. שם נחשבה לנערה כפרית. המיוחדות שלה לא מצאה דרך להתבלט בין כל הילדים העירוניים. שם החלו שנות המרד. מכנסי ג'ינס עם חנות. מעיל שחור, וכובע מצחייה על שערה הארוך.. אף מורה לא התרשם מיכולותיה. .

    יונה סולקה התיכון בסוף השישית. באותו זמן כבר החלה לקיים חסי מין עם נער שאהבה. נכנסה להריון ועברה הפלה.

     ב1961 אחרי גישושים ראשונים בתל אביב היא התקבלה ללימודים בבית ספר אבני. סביבה תלמידי ציור, תלמידי פיסול. אנשים שונים לחלוטין מאנשי הכפר. עולם חדש נגלה ואנשים חדשים, מרתקים.

    יונה בת שבע עשרה, מהצעירות בבית הספר. החיים הפכו להיות לה איסוף חומרים. היצר, לא פרוע אלא חלק מסקרנותה. חוויות עברו בתוכה בפראות. כל אנשי הבוהמה החדשים שפגשה. אנשי בוהמה שחיו חיים חופשיים. בוהמה של ממש שהתקיימה אז בתל אביב.

    יונה אמנם למדה אמנות פלסטית אך עקבה בעניין אחרי המתרחש בעולם השירה. אם קצת קודם לכן בעטו אבידן וזך הצעירים בדור הזקנים הרי שעכשיו התחילו להרים את ראשם צעירי הצעירים.

    בלילות חזרה לכפר. לאלו שראו בה משוגעת. יונה הפכה להיות יונתן שבשיר, שילדים רודפים אחרי דמו.

    היא הבינה שלא הציור יהיה דרך ההתבטאות שלה. מלים שאגרה מאז הייתה ילדה, שירי משוררים חדשים שקראה גרמו לקרע ממנו פרץ הצורך האמיתי. לכתוב שירה.

    לאורך שנים התקיימה מלחמה סביב השאלה מי גילה את יונה וולך. מקסים גילן, משורר איש פוליטי ואישיות מורכבת ראה את השירים שלה התרשם מאוד והראה כמה מהם לויזלטיר הצעיר במטרה לפרסם אותם בכתב עת לשירה , קילטרטן, שעמלו על הוצאתו לאור. בינתיים שמע  גם גבריאל מוקד שכבר ערך אז את "עכשיו" על המשוררת המבטיחה ומיהר לפרסם שירים שלה. המלחמה על מי גילה את יונה נמשכה שנים וחצתה חברויות וכתבי עת לספרות.

    ביוני 1963 נפגשו שני יתומים. היא יונה וולך הוא מאיר ויזלטיר שכבר החל לפרסם את שיריו. הוא נסיך היא עכברונת סוערת. הוא נשוי ואומלל בנישואיו והיא אפרוח שחסתה בצל הנסיך יפה התואר. שניהם ידעו כבר שנועדו לגדולות ופיתחו קשר אינטנסיבי.קשר שהפך לפואטי יותר מארוטי. מאיר היה אחי, אמרה. היא לא הייתה יפה, היא התאמצה לחיות, כתב עליה הוא, לאחר זמן. הוא כבר החל להתפרסם, היא עוד הייתה אלמונית מחוץ לחוג צעירי הכותבים. גרופית משוררים. המשורר היתום הבא בחייה היה יאיר הורוביץ. כולנו יתומים, איבחן הורוביץ את רוב חברי הקבוצה.

    שירה הראשון של יונה התפרסם במוסף ידיעות אחרונות, לפני שכתב העת "עכשיו" יצא לאור. אחרי חודש לערך התפרסם שיר נוסף שלה בעיתון  " הבוקר" , אך בלי ציון שמה. בסופו של דבר יצאה לאור חוברת מספר 10 של "עכשיו" ובו ארבעה שירים של יונה.

    בקיץ התפרדה החבורה. אחד נסע לפריז, אחר ללונדון. יונה נשארה בארץ. באופן לא מחוור היטב דווקא אז נוצר קשר בין ורדה ויזלטיר ויונה. ורדה חשבה שיונה מגלומנית.

    באותה תקופה לערך יונה מתחילה בתהליכי ההתמוטטות שלה. בהתחלה סיוטי לילה, דמיונות, נוספו קולות.  יונה התחילה לראשונה בטיפול פסיכולוגי אותו שמרה בסוד מהחברים.

    אחר כך נכנס לחייה אהרון שבתאי. זו לא החשיבות לספור את מאהביה שחשובה, אלא כל אותם אנשים שהשפיעו עליה, שדיברו איתה על שירה, כל אחד מעולמו שלו. היא אמרה לו שהיא מוכנה לנסות הכול. סמים ושיגעון. הוא הריח אצלה את המחלה.

     

     

    היא אשפזה את עצמה מרצון בטלביה בירושלים ושני רצונות שלה התקיימו. היא הייתה " משוגעת" והתנסתה בסמים. רופאה המטפל ערך בה ניסוי טיפולי בל.ס.ד. אז סם לא מוכר כמעט מחוץ למוסדות טיפוליים ונחשב חידוש ניסיוני בטיפול פסיכיאטרי. שתי פנטזיות שהוגשמו באחת.

    כשהשתחררה פגשה את תדאוש, נער אתו ניהלה פרשיה סוערת מאוד והרסנית לשניהם. באותו זמן המשיכו להתפרסם שירים שלה ב"עכשיו", בעיתונים. ועדיין הייתה משוררת של משוררים. קהל הקוראים הגדול עוד לא גילה אותה.

    היא נכנסה שוב להריון והלכה להפיל את  ילדה, אבשלום השלישי. הרופא שאל אותה מי את. מה את בוכה והיא ענתה אני טרגדיה מבחינת בורות. אבל אם אתה שואל מבחינה אחרת, אז נועדתי לגדולות.

    בקיץ 1966 קרו לה כמה דברים. החשוב ביותר, יצא לאור ספר שיריה הראשון. לא עוד פרסום בודד בעיתון או בכתב עת בין משוררים אחרים. היא עזבה את תדיאוש  ההרסני והוא נפצע בתאונת דרכים. היא עזבה את ירושלים וחזרה לכפר אונו. לבינתיים חלף השיגעון. יונתן, קורנליה, אבשלום, קסיוס. שמות מעולם אחר, 34 שירים שכאילו לא נולדו כאן.

    במאמרו המפורסם נגד אלתרמן נתן זך מבלי להזכיר את שמה של יונה הביא שיר שלה כדוגמה לשירה רעה. להרוג את הזקנים ולהטביע ביאור באותה הזדמנות את הצעירים.

    בביקורת ב"הארץ" התפעל מבקר משיריה ושם לב להשפעתה של דליה הרץ על יונה. בעיתונים אחרים כתבו טובות אך מתחו בקורת על חוסר בגרותה האינטליגנטית. הכותבים בפסבדונים היו דן צלקה בהארץ ודוד וינפלד, דווקא מהמקורבים לחוג המשוררים הצעירים.

    מלבד שירה הכינה יונה גם כמה מתווים למחזות שלא הבשילו. היא נלחמה במחזה על חייה עם תדיאוש עד יומה האחרון. בינתיים הרתה שוב והפעם ההפלה הייתה קשה יותר.

     עניינה בבמה ובמוסיקה התחילו להניב אצלה רצון גדול להופיע על במה. לקרוא את שיריה בליווי חזותי ומוסיקה. היא התחילה לעבוד עם יוסי מר חיים, אך כמו בפרויקטים אחרים שהגתה, איבדה סבלנות והפכה חסרת התמדה.

    בחורף 1968 יצא ספרה השני. הביקורות לא נטו לו חסד. היו בו כמה שירים טובים אמרו המבקרים אך אחרים רעים ממש. כמעט כל חבריה נסעו. מוקד וויזלטיר וכל האחרים. יונה הייתה לבד.

    רק השירה הצילה אותי שלא להיחטף על ידי הרוחות הרעות, אמרה. אני מבטאת את הדור הבא, לכן הדור הזה לא מבין אותי.

    1973 שנת מלחמה נוראה. יונה לא ממש מתעניינת.קשר חדש וחשוב החל להתרקם. אנטון שמאס, משורר וסופר ערבי נוצרי היה הניגוד הגמור ליונה הוורבלית הפרועה.. מסוגר מאוד. הוא קיבל על עצמו תפקיד של מטפל כמעט ביחסיהם. הגן ושמר עליה. והיא פרנואידית בטוחה שהשב"כ עוקב אחריהם.

    יונה התמוטטה שוב. היא נמצאה עירומה באמבטיה. האם ניסתה להתאבד, לא ברור. היא אושפזה שוב בטלביה. רופאה חושדת שיונה פיתחה גם אנורקסיה.

    חלומה הישן להופיע על במות החל להתגשם. משורר צעיר בשם מוטי בהרב שהיה מארגן ערבי שירה נתן לה הזדמנות להופיע. אחר כך חברה לקבוצות וסימפוזיונים. התקשרה עם שולמית אלוני ונסעה אתה להרצאות.

    ב1976 עמלו יוסי קריים, טיפוס בפני עצמו, ויעקב בסר בהקמת כתב עת חדש. "פרוזה". יונה שלא שמרה נאמנות לעורך מסוים או כתב עת קבוע ורצתה ששיריה יתפרסמו תרמה להם שירים.

    ושוב עלה בה הרצון ששיריה יולחנו, כמו רביקוביץ' כמו זך. היא הזמינה מוזיקאים צעירים הביתה אך זרקה אותם אחרי מפגש מיני. אני לא אכניס זין קבוע הביתה, אמרה. גבר קבוע שייקח יחד עם הכוס גם את הראש שלי.

    קיץ 1977 1978 הביא לה הכרה ציבורית. בתוך שנה זכתה בשלושה פרסים ציבוריים. יונה לא הייתה יכולה שלא לכתוב. גם באולם לפני שקראו לה לבמה לקבל פרס שרבטה שירים.

    הכתיבה הקומפולסיבית הייתה לה קיר מגן. מאחריו הסתתרה והיא הצילה אתה לזמנים קצובים.

    באותו זמן קם הירחון מוניטין. יונה רצה להצטרף אליו, למרות שלא היה כתב עת לספרות ושירה.

    שתי דמויות ענק התנגשו שם. אדם ברוך הדעתן, אוהב שפה ויונה סוערת וחסרת ידע בסיסי חשבה שתוכל לכתוב מאמרים על מדעי החברה, ביקורות ספרים ועוד שכאלה. ברוך הסתקרן ונתן לה מקום. כתיבתה לא נמשכה זמן רב.

    ואז הגיעה תקופה מאושרת. לחייה נכנסו שני מוסיקאים צעירים שרצו להלחין את שיריה. אילן וירצברג  ושמעון גלבץ. יחסים חדשים יתרקמו שוב.

    לפסטיבל שירי ילדים הלחינו את השיר הבובה של גוגול. שיר שהגיע למקום שלישי אחרי ברבאאבא אך את יונה הצחיק הסיפר על בובתו של גוגול שהייתה בובת גומי איתה היה מקיים יחסי מין, וזהו שיר שילדים שרים עכשיו.

     זו הייתה תקופת פלא שבה התחברו שלושה אנשים, יוצרים, ויצרו פרויקט משותף גדול ואמיתי. חלום המופע הלך והתגשם, אך בתוכה שכנו עדיין השדים הישנים.

    ב1981 התגלה גוש בשדה של יונה. היא סירבה להיבדק. והדבר שצומח בי ואינו קשור לרופאים, אמרה. אני מוציאה חלב שחור מהשד, אמרה לידיד.

    הזמר המתחיל רפי פרסקי הלך למצוא אצלה חומרים. הוא הביא חבר, יובל ריבלין. שמאז נשאר אצל יונה.

    מחל הסרטן התפתחה ולקח זמן רב. רק כשהתחילו כאבים בגוף והרגשות רעות הסכימה ללכת להיבדק.

     

    במשך כל זמן מחלתה טיפל בה במסירות יובל ריבלין מי שהיה אחרון אוהביה מאהביה.. היא נפטרה בספטמבר 1985.

     

    יונה כמו שהיא מצטיירת בספר היא כמו אחת מאותן נשים שקל להמשך אליהן ורצוי לשמור מהן מרחק מסוים. שיגעון שיכול בקלות לגרור אחרים  למערבולת סוחפת יחד אתה. יחד עם זאת היא דמות מרתקת בשל השיגעון הזה ששינה פנים לאורך השנים.

    לא רק חייה של יונה משתקפים בספר. סרנה מזכיר שמות של אמנים שדרכם צלחה, כאלו שנעלמו. מקומות בעיר ומקומות שנעלמו.. הוא הצליח לערב ביוגרפיה בתיעוד היסטורי הרבה ותר רחב. מכיוון שכל הדברים שהוא מזכיר היו חלק מחייה המידיים של יונה, והיום הם הד לזיכרונות שכבר אינם מסופרים יותר. רק מתוך השמות הנזכרים אפשר לכתוב ספר אחר על עיר אחרת שחייתה בשולי וצללי העיר תל אביב הבורגנית. חבורות שהתאחדו והתפרקו.

    ספר מרתק על תקופה מרתקת ודמות יוצאת מגדר הרגיל. היום כשהשערוריות הקשורות בה נרגעו. נותרו שירים וזיכרונות, חשוב שיש הנצחה מוצלחת שכזו למשוררת פורצת דרך וגבול.

     

             

     

    נ.ב

    המאמר נכתב מזמן ורק בימים אלו גיליתי ששכחתי לפרסם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/2/11 23:19:
      יופי של פוסט. בביקור הבא שלי בספרייה אני מבקשת את הספר. יגאל סרנה הוא כותב רגיש ונפלא אין לי בכלל ספק שהספר ממגנט. תודה חמה על הבקורת
        28/2/11 18:37:
      מאמר מרתק. למדתי המון.
        28/2/11 17:20:
      תודה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דני.ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין