ישנם כמה דרכים להיהפך לאוהד כדורגל.

בעבר, הסיבתיות הנפוצה הייתה נעוצה בקשר בין אב לבן – מעין "העברת שרביט": האב לקח את הבן לצפות בקבוצה שהוא אהד, ויצר אצלו מרכיב בזהות שליווה אותו עד סוף ימיו ובוודאי גם שהועבר לצאצאיו הזכרים/נקביים (תלוי בתקופה, בעבר היו הרבה פחות אוהדות כדורגל מאשר היום). כאשר לא היה אב, או שהאב לא היה רלוונטי בעיצוב הזהות של הילד, המרכיב המרכזי הייתה הסביבה הקרובה. כלומר, הסביבה הפוליטית-חברתית (מעמד פועלים לדוגמא) שבה גדל הילד הייתה יכולה להשפיע על אהבתו למשחק. ימים שבהם התקיימו משחקי כדורגל היו ימי חג, והילד המושפע מסביבתו שיתף פעולה בעל כורחו באווירה הכללית, שבסופו של תהליך הבגרות הייתה לה יד בעיצוב תרבות הפנאי והעניין של הסובייקט.

לא רק אהבת הכדורגל הועברה מהאב לבן, אלא גם אהדת הקבוצה. במקרים שבהם האב היה דומיננטי, הקבוצה שהוא אהד נהפכה לקבוצה שבנו אוהד. במקרים שבהם האב אינו דומיננטי, אהדת הקבוצה המסוימת הגיעה מהסביבה (צפון לונדון – טוטנהאם, מזרח לונדון – ווסטהאם, למשל). במקרים רבים הייתה השפעה של שני האלמנטים הנ"ל. במשך שנים זו הייתה הדרך הסטנדרטית להיפך לאוהד כדורגל ולאוהד קבוצה: השפעת האב או הסביבה על הסובייקט. אך הזמנים משתנים וכעת קיימות דרכים נוספות להיהפך לאוהד המשחק, דרכים שמביאות לידי ביטוי את העולם המכווץ שבו אנו חיים במערב.

דרך נוספת להיהפך לאוהד כדורגל, שמנותקת מהקשרים משפחתיים ישירים, היא על ידי החוויה הראשונית מהצפייה. המקרה האחרון נפוץ יותר בעידן הנוכחי, שבו משודרים כמידי שבוע מספר משחקי כדורגל, מליגות שונות, בתחרויות שונות. הפופולריות של הכדורגל מהשנים האחרונות מלמדת שהיום, יותר מאי-פעם, ישנו עיסוק בכדורגל שמקיף את כל השכבות באוכלוסייה. במילים אחרות, הכדורגל סיים את תפקידו כספורט שמכוון בעיקר להמונים משכבות נמוכות, כ-"22 ברברים שרודפים אחרי כדור גומי", וכעת הוא מסוגל לקבץ אליו את תשומת ליבם של אנשים רבים מהמגזר האינטלקטואלי, דרך המגזר האמנותי וכל הדרך בחזרה להמונים.

בימינו, הילד נחשף מגיל צעיר לחוויית צפייה בכדורגל, שעלולה להיות מנותקת לחלוטין מהוויית סביבתו הקרובה. אהבת הכדורגל, אם כן, נהפכה – כמו רבים ממרכיבי תרבות הפנאי ב-15 השנים האחרונות – למשהו אינדיבידואלי יותר. מספיק היום שילד - שספון בד' אמותיו ללא כל השפעה מהאב או האם - ייחשף לקידמונים ופרסומות שמציגים בפניו את המימד האסתטי של הכדורגל, את "הטרנדיות" שבו, בכדי שהוא יוכל, בזמן שהוא צופה במשחק, למצוא נקודות אחיזה שיגרמו לו להפוך ל"מומר" של המשחק ולהתחיל לצפות באדיקות בכדורגל. בתהליך זה ישנה השפעה משמעותית יותר של מבנה האישיות של הילד - ש"מחפש ומוצא" משהו בכדורגל שיענה על הצרכים/חסכים/כמיהות שקיימים אצלו – בעיצוב זהותו כאוהד/חובב כדורגל. מכיוון שתהליך זה הוא פרטי ומשתנה מאדם לאדם, אין מקום לדון פה בפוסט הזה, ומציאת הסברים לתהליך זה צריכה להתבצע באמצעיים ספרותיים ולא באמצעים של דעות כלליות על המתרחש. לכן אדבר על כך בהזדמנות אחרת.

לאור הנאמר לעיל, נעשה גם שינוי מהותי בתהליך ההזדהות שנמצא בכל אוהד כדורגל. אם הסיבתיות שהשפיעה על אהדת פלוני את המשחק היפה נעוצה באלמנטים אינדיבידואליים שקשורים במבנה אישיות, הרי גם "בחירתו" בקבוצה כלשהי מתקשרת לכך. לצורך העניין, אדם יכול להיפך בימינו לאוהד מושבע של ריאל מדריד מבלי לדעת את השפה הספרדית, מבלי לבקר בספרד ובמדריד אפילו פעם אחת, מבלי לדעת את העבר של הקבוצה וכדומה. הוא יכול לגור בישראל, כאשר כל המידע שהוא מקבל על קבוצתו האהובה מגיע מאמצעי התקשורת הנפוצים כל כך. אין לזלזל באהדת אותו אדם את אותה הקבוצה, שאינה "קרובה" אליו ואל מרכיבי הזהות (שפה, מקום, תרבות וכו') שהוא נולד לתוכם. העובדה שאוהד ריאל מדריד בישראל אינו מדבר ספרדית ואינו ביקר במדריד מימיו, לא צריכה להמעיט בקנאות שהוא עלול להחזיק בה בכל הנוגע לקבוצתו. אותו אוהד עדיין יתוסכל מהפסד של קבוצתו (למרות שהוא לא "נכח" במגרש שנמצא בעיר "הרחוקה") ועדיין יועלה למדרגות הנאה גבוהות מניצחון. למרות ריחוקו מ"המרחב האונטולוגי" שבו נמצא מרכיב חשוב זה בזהותו, הוא עדיין יראה את עצמו כאוהד ריאל מדריד. הוא יהיה מוכן לעטות על גופו את סמליה, לשיר את המנוניה ולעקוב אחר שחקניה. הוא ינצל כל הזדמנות "להופיע" כאוהד הקבוצה, לזהות את עצמו כ"מדרידיסט", למרות המרחק - בין אם זה בפאב השכונתי או בסלון ביתו - בעת שקבוצתו משחקת.

עובדה זו מעניינת אותי ביותר, שכן היא מצביעה על שינויים מרחיקי לכת בעיצוב זהות הסובייקט בעולם גלובלי. למעשה, תהליך זה קיים בארה"ב כבר שנים רבות, כאשר נמצא שאדם מסוגל להיהפך לאוהד קבוצה שאינה קשורה למרחב הקרוב אליו, ולחילופין – קבוצה יכולה לשנות את מקומה ולייצג "מקומיות" אחרת. אך גם אם נמצא אמריקני שאוהד את הפיטסבורג  סטילרס והוא גר בסיאטל, אין זה מצביע בהכרח על שינויים מרחיקי לכת בעיצוב הזהות בעידן גלובלי. אותו אוהד הוא עדיין אמריקני, שאוהד ספורט שהוא אמריקני באופן מובהק. אמנם הוא מסוגל לאהוד את הקבוצה בקנאות מבלי לבקר בפיטסבורג אף לא פעם אחת במשך חייו, אך הקבוצה עדיין "קרובה" לאלמנטים התרבותיים בזהותו: היא עדיין "אמריקנית" במובהק  [דוגמא זו אולי מלמדת אותנו שתהליכי הגלובליזציה שהעולם עובר, יש ולפרשם כמוצר מיובא מארה"ב, לפחות בכל הקשור למרכיב האינדיבידואליות שנעוץ בעיצוב הזהות].

אם בעבר מרכיבי הזהות היו בעיקר מקומיים (בין אם זה בהקשר המשפחתי, הסביבתי, השפתי או הפוליטי) כיום יש שינוי. השינוי כנראה נובע מכיווץ העולם ומתן דגש מרכזי על האינדיבידואליות וה"מיוחדות" של כל אדם. לסובייקט בימינו קיימים אינספור חלקים "עולמיים" שמהם הוא יוכל להרכיב את זהותו. הוא יכול, כבר מגיל צעיר, לנתק עצמו מהשפעת המשפחה והמסורת, ו"לנדוד" למרחבים עצומים, נטולי גבולות נראים לעין. הוא כבר לא מסתפק בהגדרתו העצמית כ"צרפתי" או "ירושלמי" או "שמאלני", כלומר, הוא אינו עוצר בגבולות המקומיים שלגביהם לא הייתה לו בחירה. הוא מחפש אלמנטים שונים, אקלקטיים, בכדי לעצב את עצמו כאינדיבידואל, כ"מיוחד". בעולם הכדורגל אנו יכולים לראות את הזמנים המשתנים. לא מספיק למישהו לאהוד "רק" את הפועל תל אביב, הוא צריך מרכיב הזדהות נוסף שייקבע את הייחוד שלו. במה המרכיב הלא-מקומי תלוי? זה משתנה מאדם לאדם ואי אפשר לגזור ניסוח כללי.