"כי טובים ונוחים הם חיי המת להגות הגיגים, הוא בודד,

רוק מות מושבע, ילדים ופקידים לא טורדים אותו,

אברו לא קופץ ולבו לא הולם,

ומחו לא מוצף בדם מרעל של תאוה,

הוא לא חרד על בריאותו, ואיננו מתלבט

בקושיה מה עדיף, התעמלות או שחיה,

והוא דומה דמיון - מה למשורר השוכב למרגלות ההר,

מביט לשמים הנגלים אליו מבעד לענפי העץ,

ומדמה דמויים על ההר ויוצק אותם בחרוזים,

ופתאום נופל עליו ההר וקוברו תחתיו,

והוא ממשיך לשכב בתנוחת המשורר וממשיך להרהר בהר,

רק הפעם ללא דמויים ובלי שום חרוזים."

חנוך לוין