מחקרים אקדמיים במתודולוגיה בדוקה ומקובלת הם נשמת אפו של המדע בכל התחומים. הם קידמו את האנושות ב-150 השנים האחרונות בצורה מסחררת. הם מאריכים ומשפרים את תוחלת ואיכות החיים של האנשים. בזאת אין כל ספק אפילו לספקן בלתי נלאה כמוני. השאלה היא האם כולם מועילים? האם חלקם אינם מבלבלים את המוני ההדיוטות הקוראים עליהם בעיתונים? האם עיתונאים לענייני בריאות אינם מחפשים את האזוטריים שבהם כדי להדהים את קוראיהם, שיצקצקו בלשונם מעל ארוחת הבוקר שלהם המוסתרת קמעה בעיתון שמלכלך את ידיהם ומשבש לפעמים את שלוותם? 

הנה הבוקר כמעט הקדמתי קנה לוושט כשקראתי על המחקר הבא. הוא נועד לחקור את נזקיהם של משקאות תוססים מסוג דיאט. הוא נערך במנהטן שבניו-יורק על 3300 אנשים בגילים מעל ל-40 במשך 9 שנים. המחקר גילה שאין הבדל בין משקאות תוססים מסיג דיאט לבין אלה הממותקים בסוכר. שניהם מזיקים ומסכנים את הצורכים אותם בשבץ מוחי. אבל מה שהדהים אותי הוא הגילוי שהתגלה כתוצר לוואי של המחקר. ובכן, מי שצורך 4 גרם מלח ביום מסתכן פי 2 לקבל שבץ מוחי מאלה שצורכים רק 1.5 גרם מלח ביום.

וכעת יושב הדיוט כמוני, שארוחת הבוקר שלו איבדה משהו מטעמה, וחושב: איך אפשר למדוד כמה גרם מלח צורכים ביום? כשמבשלים ממליחים על פי הטעם. ואפילו אם קיים בשלן/ית מוכה/ת ירח שיודע/ת כמה גרם מלח הכניס/ה לתבשיל - איך ידע מי שאוכל מנה מאותו תבשיל כמה גרם או חלקי גרם מלח היא מכילה? אה? מי מסוגל למדוד כמה גרם מלח צרך במשך היום? ואם מישהו הצליח למדוד במדויק כמה גרם מלח צרך כל יום, נניח במשך חודש, האם הטרחה של המדידה, שהורסת לגמרי את איכות חייו, לא תגרום לו אירוע מוחי בתום חודש אחד של מדידה? הנה נושא למחקר מדעי שימדוד כמה זמן יכול אדם למדוד את צריכת המלח היומית שלו מבלי שעצם המדידה תגרום לו לשבץ מוחי.