בימים אלו של ערפול ובלבול יזומים, יש להתמקד בפשטות כפי שהיא בעיני כל בר דעת. ואם עבור תביעה כה בסיסית יש למשול משלים, נעשה זאת ברצון ובחפץ לב:
בימים האחרונים, בפרט על רקע התהפוכות שבארצות ערב, ניתן להבחין בטענות של עיתונאים נגד ראש הממשלה, הנאמרות פחות או יותר בסגנון אחיד. הללו שראיית הנולד שלהם באשר למאורעות האחרונים היא מן המפורסמות, מאשימים דווקא את נתניהו בכך, שלא חזה אותן ואין לו תשובות לשורת הבעיות העלולות להתעורר עקב שינויי המשטרים הישמעאליים. מסקנותיהם ה"מאוזנות היטב" הן, שזוהי ממשלה שאין בפעילותה דבר, מלבד פעילות הישרדותית. כל הזמן, כך מקטרגים הפרשנים, עסוק נתניהו בתחזוקת ממשלתו המקרטעת לנוכח משברים חוזרים ונשנים.
וודאי שאין זה מעסקנו לסנגר על ראש הממשלה. אך דומה שקשה להבליג על עזות מצח שכזו. שכן, כאמור, אין להתפלא ממידת כושר החיזוי של פרשנים אלו עצמם באשר למה שהם תובעים מזולתם, מה עוד, שמי שגם כעת יבוא ויאמר שיש לו מושג להיכן מתגלגלים העניינים, הרי הוא בבחינת שוטה המשטה באחרים. אולם יתירה מזאת. אם יש מי שאחראי במישרין לכך, שראש ממשלה במדינת ישראל אנוס רוב ימיו לכבות שריפות ולתחזק את ממשלתו, הלא היא התקשורת הישראלית עצמה, הרואה את עיקר תפקידה במאמצים בלתי פוסקים למרר את חיי מנהיגיה; להשביח כל טענה נגדם; לבזותם כלפי עם ועולם ולאחר מכן לגנותם ולהוזיל דמעות תנין על כך, שבזמן שנשאר להם לפעול לטובת המדינה אם נשאר, קשה להם לבצע את תפקידם כיאות.

אכן אין זו הפעם הראשונה בה אנו באים להשוות למחזה תעתועים זה, את תפקידם של עיתונאים בעלי צביון חרדי, שהתקשורת החילונית משמשת להם כאורים ותומים. הללו הסוגדים לדמותה האימתנית של העיתונות החילונית, חלומם הורוד הוא, לרכוש בתוך הציבור החרדי מעמד שווה לה ולעשות בו ח"ו כבתוך שלהם. רק גורם אחד עומד בפניהם: קיומם של כלי ביטוי הנאמנים לטובתו של עולם התורה וכפופים כפיפות מוחלטת למרנן ורבנן. הבה אפוא לשם רענון הזיכרון, נביא דוגמא אחת מני רבות, לניסיונות אלו ולסיבות שבס"ד לבסוף לא צלחו:
לפני שנים מועטות, הוחלט בהדרכת מרנן ורבנן, שיש לגדור את פרצת הטלפונים הסלולאריים, על ידי מעבר למכשירים כשרים בפיקוח ועדת הרבנים לתקשורת. הבה נזכור, כמה דברי בלע וכחש נכתבו על כך בצהובונים הללו; כמה דברי הטלת מורך בלב הציבור נאמרו על כך, שכביכול הציבור אינו שומע לרבותיו וממילא העניין ייפול וכן הלאה וכן הלאה. שפך דברי הלעג והטמטום נפסק אט אט, כשהוברר, שרוב בניין ומניין של בני הציבור החרדי, מבין הרבה יותר מאלו שבעיני עצמם כשרים להיות מדריכיו, מציית לדברי מרנן ורבנן, ומוכן לעמוד על נפשו גם לנוכח חוסר נוחות ויצרים שונים ומשונים.
העובדה שבסופו של דבר הללו חדלו מניסיונותיהם לפרוץ את הגדר ולחבל במאמצים לשמירת נשמתנו ונשמת ילדינו, לא נבעה ממידת צדקותם של פוחזים אלו, אלא מכך, שהדבר התחיל לפעול נגדם כבומרנג, ועורר רוגז בקרב הציבור החרדי הרחב. כאן הפכו הללו את עורם, ובכרו לבלוע את הצפרדע בקרב זה, למען יישאר התוקף בידם לפעול בשטחים אחרים כמרע יכולתם. כך קרה גם בשעת המאבק על מניעת הציבור החרדי מתקשורת ממוחשבת וכן הלאה.
כמובן שרק הודות להתייצבותם של כלי הביטוי הנאמנים למרנן ורבנן ובתוכם "יתדֿנאמן" בראש המחנה, היה ניתן להדוף את הכחש והמרמה ולהציב את הציות לגדולי התורה, כחוט השדרה המרכזי של הציבור החרדי, עד להכרעת המאבק שכיום כולם מודים בנחיצותו.

כישלונותיהם החוזרים ונשנים של גופים אלו ליטול הגמוניה כלשהי על הציבור החרדי בסגנון העיתונות החילונית, אינם גורמים להם להפסיק את ניסיונותיהם להוות גורם ציבורי בעל משקל. עיתים נדמה, שכל מעידה כזאת מגבירה אצלם את הרצון למצוא שעת כושר לפריצה חדשה. במסגרת זאת, יכול כל גוף או גורם שיש לו מסר הנוגד את עמדת מרנן ורבנן כפי שהיא מובעת באופן מוחלט ב"יתדֿנאמן", למצוא לו קורת גג מחבקת ואוהבת, בקרב עיתונות השוליים החרדיים, כמו גם "קווי הנייעס", תוך גיבוי נוסף מאת ה"אתרים החרדיים", כנפשו שבעו.
הדבר נכון לגבי מגוון רחב של חוגים, הנפתים להופיע במסגרת העיתונאית הצהובה, העומדת לרשות כל דורש ובפרט אם הוא בא לערער על "יתדֿנאמן", העומד לצנינים בעיניהם בתוקף אמת אחת ויחידה. זאת על אף, שבחזקת ודאי הוא הדבר, שכאשר תוברר מידת החורבן שנוצר עקב ההתעלמות מדברי מרנן ורבנן, אותו "בית חם" יעוט על האשמים במחדליהם, בהתלהבות שאינה פחותה מזו בה הוא מגבה אותם כרגע — ממש כשם שכיום התקשורת הכללית מזילה דמעה על כי עיסוקיו של נתניהו בהישרדות מול תככיהם הם, מפריעה לו לנהל מממשלה כדבעי...
וכשניתן האות כל הלהטוטים כשרים. נאמנים לדרכם אותה למדו ממוריהם בתקשורת הכללית, האמצעי החזק ביותר להדליח את מוחות ההמון, הוא לברוח מדיון אמיתי וממוקד, תוך העלאת נושאים שאינם ממין העניין וגרירת דיונים צדדיים לרוב, עד שמרוב עצים לא רואים את היער. שמועות מופרחות הלוך וחזור, ללא פיקוח וללא בקרת האמת. עיתים המדובר הוא בחצאי אמיתות הגרועות משקר, תוך גלישה לפסים אישיים כאלו ואחרים. הכל בכוונת מכווין להסיט את הדעת מעובדות כואבות, שעל פי מרנן ורבנן, מעבר לחורבן ההלכתי הטמון בהן, כוללות חילול ד´ חמור רח"ל.
הבה אפוא, לא נתרשם יתר על המידה מפעילותם הרוחשת של אלו, שעניין שמירת התורה, כמו גם טובתו של הציבור החרדי לעולם אינם עומדים בראש מעייניהם, הנתונים בלעדית לאליל העיתונות ולמעמדם הם ככמריו המסורים; לא נגרר לדיוני סרק יזומים במטרה לכסות על השאלות האמיתיות בכל פשטותן התובענית, כפי שהורונו רבותינו:
האם ניתנה לעוזבי התורה דריסת רגל או הזדמנות לעקם את ההלכה לטובת שיקולים שאינם ממין העניין? כלום נוכל להתיר מצב, בו ייראה כאילו אחיזתם של שומרי התורה בפיקדון שבידיהם מתרופפת ח"ו, ולו רק כתרגילי התחמקות או העלמת עין? הניתן יד למציאות של רמייה, בה, מצד אחד כלפי רודפי התורה, ייראה כאילו ישנה השלמה עם הגמשת ההלכה לנוכח תביעות חיצוניות עוינות, ומאידך כלפי פנים תצטייר מציאות כוזבת הגורסת שהכל כשורה? ובמילים אחרות: האם נשתוק אל מול הערעור על כך, שגירות חלה אך ורק עם קבלת מצוות אמיתית ללא סייג, ולחילופין, הנסיון הדמגוגי לזרות חול בעינים באמצעות "הכרזות תיאורטיות" גרידא, על כך שאין חולק בדבר הצורך בקבלת מצוות, יחד עם מתן אור ירוק להפיכת הדרישה ההכרחית ללעג ולקלס במובן המעשי ובמה שמתחולל בשטח? או כפי שזה נראה כעת, הנוכל לשאת מהלך דברים אבסורדי, הגורס, שעל אף שהמציאות מלמדת על כך, שברוב רובם של "גיורי" הצבא אין שום כוונה אמיתית לקבלת מצוות — צריך להתייחס לכל מקרה כמוחזק כאילו כן קיבל מצוות עד שיוכח אחרת?
דומה שהתשובה לשאלות אלו ברורה כשמש אצל כל ירא ד´ בר דעת. כל הרוצה להימלט מהן יכול לשגות באשליותיו ולהטביען בחושך וערפל של טענות ומענות ויבושם לו. מכל מקום, "יתד נאמן" על פי מרנן ורבנן, ימשיך ויעמוד עליהן במלא התוקף, הרבה אחרי שהכחש והכזב ישקעו בתהום הנשייה כמו תמיד.