קלינט איסטווד הסביר את זה פעם אחר פעם במהלך "הטוב, הרע, והמכוער": ישנם שני סוגי אנשים בעולם. בגירסה האחרונה של הפתגם, שני הסוגים היו אלה שמחזיקים באקדח טעון ואלה שחופרים באדמה.
גם בהקשר של הכלכלה העולמית, התברר מאז תחילת המשבר הגדול, כלומר מ-2007, שישנם שני סוגי אנשים המסתובבים בשטח, וחלוקת התפקידים ביניהם נגזרת ממקום עבודתם.
ישנם האנשים העובדים במערכת הפיננסית או במערכת הממשלתית (בארה"ב, ואולי במדינות אחרות, זה כבר ממש אותו הדבר – המערכת הממשלתית משועבדת אל, מייצגת ומקדמת את ושומרת על המערכת הפיננסית). הללו רואים את כל העולם דרך משקפיים ורודות ומפרשנים כל התפתחות בצורה חיובית. מה שלא נראה חיובי במבט ראשון, הופך לחיובי מאוד לאחר הזרמת עוד כמה מיליארדים טובים. לעומתם, ישנו סוג שני של אנשים: אותם העובדים מחוץ למערכת הפיננסים וכתוצאה מכך – לא הודות לחוכמה יתרה שיש בהם -- מסוגלים לראות את הדברים בצורה עניינית.
מצב זה מסביר תופעות כגון זו שהשתקפה דרך הכתבה ב'דה מרקר' ביום א', בה הביעו מספר דמויות רציניות, מכובדות ובכירות במערכות הממשלתית והפיננסית הישראלית את דעתם לגבי ההתפתחויות והמגמות במשק הישראלי, במזרח התיכון ובעולם.
אמנם אף אחד מהם לא הפגין ניתוק מהמציאות ברמה של שר האוצר (ראה כדוגמה דבריו אתמול (ב') בכנס של אגף התקציבים). אבל איכשהו, כולם היו אופטימיים לגבי המצב וכולם המעיטו בעוצמת הסכנות והאיומים והבליטו את האספקטים החיוביים. אולי זהו תפקידם, ואם כן, הם מבצעים אותו על הצד היותר טוב. בכל מקרה, התחרות העזה ביותר ביניהם היתה סביב מידת האופטימיות שהיה ניתן להפגין, ועל מקוריות הפרשנות שניתן היה להציג לגבי נושאים כגון המהומות במדינות ערב, עליית מחירי הנפט, האינפלציה הגוברת בעולם ובארץ, ועוד נושאים חדשותיים. מי שפספס את הכתבה יכול לקרוא אותה ב- http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20110227_1217401
הלוואי שהיה ניתן לחתום על חצי או שליש מהתחזית המצרפית של קבוצת המרואיינים הזאת – דיינו.
מול דברים נעימים אלה, להלן מיקבץ כותרות מהימים האחרונים:
גם בארץ, המחירים עולים – מחירי הדלק, המוצרים הבסיסיים, הדירות והמניות. גם שכר הבכירים עולה, וגם מדדי אי-השוויון בהכנסות ובעושר. משום מה רוב הציבור אינו נהנה מעליות אלה – בשום מובן של המילה.
לכן כמה טוב לשמוע מגורמים ממשלתיים ופרטיים גם יחד שהצמיחה הגבוהה המאפיינת את המשק הישראלי כן מחלחלת לכל שכבות הציבור. אחרת היה מקום לדאגה שגם כאן ייתכנו גילויי חוסר שביעות-רצון, חלילה, לא עלינו, טפו, טפו, טפו.
סוף
|