כמה חשוב לעצור לפעמים ולהתבונן במניעים הילדותיים שלנו שנובעים מתוך הרצון הישן שלנו שיאהבו אותנו וש'ירשו' לנו להיות 'לא בסדר'...

כמה חשוב לפעמים לשחרר את השליטה ה'בוגרת' שלנו וההגיונית ופשוט לתת לילדותיות להוביל אותנו לאן שהיא תיקח...

אם נחשוב על זה רגע, מגיל מאוד צעיר אנחנו מותנים באישורים סביבתיים למה ש'בסדר' ומה שלא. ומה באמת קורה עם כל המחשבות ה'לא בסדריות' שכן עולות במוחנו? מה קורה באמת עם כל התכונות הלא מחמיאות שאנחנו יודעים על קיומן בתוכנו? מה קורה עם כל הצללים והמפלצות, השלדים והפחדים שלנו, כן שלנו, שאנחנו קוברים עמוק בתוכנו בשביל שאפילו אנחנו לא נדע מהם ומקיומם?...

הגעתי להבנה עם עצמי שהגיע הזמן להוציא את כל השלדים מהארונות, להסתכל עליהם, לאוורר אותם ואת כל החברים הרגשיים שלהם, שנדחפו באלימות לתוך חדרי חדרים בתקווה שהם יתפוררו ויתאדו מעצמם...ולבקש מהם סליחה

אז מאיפה מתחילים? הכי פשוט להתחיל מלהתקרב ולהתיידד עם הילד הפנימי שחי בתוכנו.

הם קיימים אצל כולנו, הילדים הפנימיים שלנו, ולפעמים אם לא ניתן להם ביטוי מספיק זמן, הם יכולים להרוס לנו ובגדול....למשל, הם יצאו מתוכנו בהתפרצות גסה ומביישת או שינוסו לנפשם בגלל הפחד מלנגוע בכאב ישן. אנחנו יכולים להרוס לנו מערכות יחסים שבנינו בקפידה, להרוס רגעים של אושר וגם אהבה, אם לא נדע להיות מודעים למקום של הילדים שבתוכנו.

וכשהילדה מרגישה מספיק אהובה, במקום הכעס העצמי נכנסת ההבנה החומלת (את עצמנו) על התנהגויות הרסניות שלנו...ואז הריפוי מתחיל.

יש תרגיל של דמיון מודרך שיכול מאוד לעזור. לדמיין את הילד חוצה גשר ובא לעברינו ואז פשוט לתת ל'תסריט' ללכת לכל כיוון שנבחר. אחרי שנעשה את התרגיל פעם אחת, אפשר לחזור עליו מידי יום וככה לאט לאט נוכל להתקרב ולהתיידד עם הילד הפנימי, להקשיב לו ולצרכים שלו, להבין את הפחדים שלה, והכי חשוב – לחבק אותה חזק, לסלוח לה ולתת לה להרגיש אהובה.

(בשביל לא להפלות בין המינים השתמשתי בגופי זכר ונקבה, גם וגם)