היה את ההוא ש..הזמין אותה לראות את הילדים שמתאמנים שם.

היא היתה אולי בת 12...או 13...משהו כזה.

ו....הוא הזמין אותה לראות איך הם מתאמנים בקראטה.

והוא היה כל כך יפה בחליפה הלבנה הזאת והוא לימד אותה אפילו לספור עד 10 בסינית והיא היתה כל כך מרוצה.

ו...אחר כך..כשהוא ליווה אותה הביתה...הרגישה את החום הזה שיוצא לו מהגוף, כשהוא מחבק אותה...הוא היה כל כך גבוה וגדול והיה לו ריח מאד נעים. היא יכולה לזכור את זה עד היום את הריח שלו. מאד נעים. החזיק אותה בשתי ידיים, כמו שמערסלים תינוקת...ואז הוא ליטף לה את הפנים עם האצבעות ולאט לאט ירד לכיוון המותניים הצרות שלה והצמיד אותה אליו....היא הרגישה כל כך בשמיים...כל כך טוב..ואז היא הרגישה את האצבעות שלו...עושות לה נעים...

לא בדיוק

לא בדיוק

אפילו עכשיו היא לא יודעת איך קוראים לזה...

אם היא היתה יודעת שזה משהו רע או לא נכון....אם היא היתה יודעת שזה הכי טוב בעולם...היא פשוט לא ידעה איך קוראים לזה. הדבר היחיד שהיא ידעה זה שאין מצב שהיא לא תחזור לשם שוב.... ושוב תיראה אותו מתאמן, מאמן את הילדים ומביט בה...מחייך...ניראה איש מצויין. לא היה בו שום דבר שיכול היה לרמוז לה או לתת לה סימן שהוא רוצה לעשות לה משהו רע. הוא רק רצה לעשות טוב. לה? לעצמו? לגמרי לעצמו. קרא אותה היטב...יותר טוב ממה שהיא קוראת את עצמה עכשיו. בטוח יותר טוב ממה שידעה לקרוא את עצמה אז.

היא היתה שם עם הג'ינס הקצרים האלה, כזאת רזה ויפה, עם שיער בריח שמפו ועור בריח של ורדים. הכל כל כך קטן, כמו בקטלוג של בגדי ילדים....רק האצבעות שלו היו כאלה גדולות...

הרבה פעמים חשבה שאולי תחפש אותו. עכשיו, אחרי שגדלה. לא היתה לזה שום תכלית. שום תכלית, כי תמיד הרגישה שאולי...אם היא היתה שם אז זה סימן שזה בסדר....כנראה שאם היתה חושבת שזאת שגיאה אז היא לא היתה חוזרת...אבל היא חזרה וחזרה וחזרה וחזרה...חזרה כשהיתה בת 12 ובת 12 וחצי ובת 13...

ואחר כך....היא הכירה את ה...איך לקרוא לזה....

מאד קשה, כשגדולים, לזכור איך הגדרנו את האנשים כשהיינו קטנים, לזכור את מה שראינו בהם כשהיינו קטנים...כשהיינו קטנות...

אבל הוא היה תמיד לבוש יפה, בחליפות...היה לו המון כסף, היתה לו מכונית מפוארת...הוא היה ניראה כמו מישהו שראתה בסרטים....היה לו משרד גדול...מאד משגשג, היו לו הרבה עובדים...כולם הכירו אותו...היה איש עם הרבה עוצמה...

היום אולי יודעת שהשיפלות שבו עשתה אותו קטן קטן אבל אז הוא היה ענק...והוא חייך אליה...והוא הזמין אותה לשבת איתו במשרד ודיבר אליה כאילו שהיא גדולה...הוא נתן לה המון שוקולדים. לא סתם שוקולד פרה. משובחים כאלה. מחוץ לארץ...וכל פעם הוא היה נזכר שיש לו מתנה שהוא הביא לה והיא נשארה בתוך האוטו, בחניון שמתחת לבניין המשרדים, ברכב המפואר והנוצץ שלו וממש כדאי לה לבוא לשם, כי אם היא תבוא היא תוכל לקבל את המשהו הזה שהוא הביא במיוחד בשבילה....היא הרגישה הכי גבוהה בעולם...הכי ייחודית. אף אחת מהחברות שלה לא קיבלה כאלה פינוקים וחיבוקים כאלה חזקים וצמודים....מין חיבוק כזה שממלא, שאפשר להרגיש אותו בידיים וברגליים....והלחיים שורפות מרוב חום ושוב...האצבעות האלה...מטיילות על כל הגוף כאילו היה שלו...

כל מה שהיא רצתה, זה להרים את הידיים הקטנות למעלה...רק רצתה פתאום את אבא שלה...רצתה שהוא ירים אותה על הידיים....

לא שימחא לה כפיים, לא שיקנה לה כלום, לא שהיא תצטרך לחפש אותו בכל בן אדם שהיא רואה ברחוב. שהוא יהיה איתה. הוא אבא שלה. אבא שלה שרקד איתה וצחק איתה וקנה איתה בגדים...זה ששר איתה עד שהאזניים החרישו, עד שהשכנים התלוננו ואמא ניתקה את החשמל כי לא סבלה את הווליום.

היא לא רצתה את כל זה.

כל מה שהיא רצתה זה שהוא יסתכל לה בעיניים ויקרא בדיוק את מה שהיא אומרת.היא עוד קטנה. לא ממש יודעת להגיד הכל במילים...כשהיא מנסה, היא לפעמים בוכה ואז, כשהיא בוכה, הוא צורח עליה שתפסיק לבכות, שהיא לא תינוקת וכשהיא לא יכולה להפסיק, הוא מכה אותה...כדי שתדע, שהוא החליט שהיא תפסיק כרגע. בדיוק עכשיו. והוא קובע.....

והמכה הזאת...כל כך שורפת וכל כך חמה כמו לבה קטלנית ושורפת וגורמת לכוויות ושלפוחיות בכל הגוף. והכי בנשמה.

כל מה שהיא רצתה זה שידע שאם הוא לא מוצא את המילים, הוא תמיד יכול לחייך אליה, לחבק... אי אפשר להגדיר מילים במכות. מספיק שהיה מסתכל עליה כדי לדעת בדיוק מה היא רוצה. לא צריך מכות בשביל זה. רצתה שיחבק אותה ויגיד לה כמה הוא אוהב אותה בלי תנאי. גם כשהיא עצובה וגם כשהיא בוכה וגם כשהיא לא ממש יודעת את הדברים הנכונים...היא עוד ילדה...

כנראה שהשלפוחיות האלה השאירו אותה ילדה. לא הצליחה לגדול משם. לא הצליחה להבין למה.... למה אבא לא יכול להרים אותה על הידיים? למה היא צריכה לרוץ אחריו? להראות לו כמה היא מציירת יפה, איזה מתנות היא הכינה לו ומה היא מרגישה אליו...

כמה כסף אני צריכה לשלם כדי שתהיה גאה בי? כדי שתיראה אותי? מה המחיר? כמה זה עולה? כמה כסף, אבא?...אני מוכנה לעבוד כל החיים כדי שתיראה אותי. אתה אבא שלי כל מה שאתה צריך זה לחבק אותי ולאהוב אותי....

אתה לא מוכרח לאהוב את מה שאני עושה ואת מה שאני אומרת. אתה צריך לאהוב אותי! בלי תנאים! לא רק אם אני עושה בדיוק את מה שאתה אומר. לא רק אם אני מצייתת לכל מילה. גם אם אני לא נמצאת בתוך המסגרת הזאת. גם כשאני רחוקה וגם כשאני קרובה, גם כשאני בוכה וגם כשאני צוחקת, גם כשאני משתוללת, גם כשאני עושה שטויות, גם כשאני מולכת על הבמה וגם כשאני מתפרקת. רק לאהוב אותי! ושאני אדע את זה! ושאני ארגיש את זה בלב!

שאני לא ארגיש את הרעל שמבעבע והביקורת וה....לא יכולה להגיד את זה אפילו...

איך ציפית? איך ציפית שהשושלת שלך תמשיך? הרי ידעת שאני אגדל...זה דרכו של העולם, שיהיו לי ילדים משלי....מה לימדת אותי להעביר אליהם?

עד מתי אני צריכה לרצות את כל העולם? עד מתי אני צריכה להראות לכולם שאין מלכה יותר גדולה ממני...כשבפנים, הכל עצום וגדול, בצורה של כף היד שלך...

שורף לי בעיניים, אני מרגישה את הגוש הזה בגרון. חונק.

למה? למה אני לא יכולה להסתכל במראה ופעם אחת בחיים לראות אותי?אותי! כל כך אדומה, כל כך גדולה וכל כך מתמודדת....ולא משנה באיזו מראה אני אביט, כל מה שאני רואה...זה את הילדה הקטנה הזאת...בלי לדבר....רק מסתכלת עליך עם הידיים למעלה...מתי תיזכר להרים אותי? כשאהיה בת 60?

מתי תיזכר שאני פה?

מתי תיזכר שאני פה?

כל מי שראה אותי זכר אותי לנצח....

מתי אתה תיזכר שאני פה?

מתי תפסיק לשתוק אלי? להכות אותי שתיקה נוראית? אין מכה כואבת יותר מהשתיקה הזאת..

אין מילות קסם...אין שיקוי או נוסחה שמסמנים את הדרך ללב שלך, אבא... אני גם לא צריכה למצוא אותה....אבל אתה...

אתה צריך לאהוב אותי כמו שאני.

אתה אבא שלי.

בלי תנאים.

בלי לתת לי לחפש אותך בכל דבר שזז לידי....בלעשות את אותן הטעויות שוב ושוב...

זה כבד אבא. כואב בכתפיים.

שחרר אותי כבר.

המראה הזאת מתנפצת לי בפרצוף.