0
למי צלצל הפעמון...? < • > "יש לי חורים בידיים", "הדבר הזה תקוע לי כמו עצם בגרון", "המצב - לא לבלוע ולא להקיא", "כבר יש לי חררה מזה". כולם ביטויים קלילים, לכאורה, אבל יש משהו מאחוריהם...?
פעמון מעורר עשוי לצלצל בדרכים שונות: פריחה פתאומית, שאינה התפרצות אלרגית, צרידות מתמשכת, שלא נמצא לה הסבר קליני, דברים נופלים, כלים נשברים, היתקלויות בעצמים שונים, תאונות חוזרות וכיו"ב, כשזה קורה לעתים תכופות, ראוי לראות בהם הזמנה להתעכב ולשאול, מה קורה כאן? מה הרמז? מהו הנמשל...? < • > לפני כשני עשורים, זה קרה כמעט בכל יציאה שלי מהבית - מעדתי ברחוב. פעמיים גם השתטחתי אפיים ארצה, קומפלט. בפעם הראשונה קמתי בעצמי עם ברכיים חבולות, מרפק זב - מראה מוכר לכל מי שגידל ילדים. הפעם השנייה ארעה לפני הסטודיו לצילום של מכרי התמיר והנאה, בן גילו של בני והתמזל מזלי שזינק לסייע לי, כשהוא משכך את מבוכתי בחיבוק גדול, בדיוק כמו שאני אוהבת! היה זה עבורי הוכחה שאלוהים בכל זאת אוהב אותי...
אף אחת מן המעידות לא ארעה בגלל אבני נגף, לא בגלל הבדלים בגובה אריחי המדרכות וגם לא בגלל נעליים בעלות עקבים גבוהים שכבר מזמן הופצו לכל עבר. סיבה נוירולוגית כלל לא עלתה על דעתי. בתוך תוכי ידעתי בדיוק במה העניין...
לאורך תקופה ממושכת, חייתי מציאות שלא התאימה לי - לא התאפשר לי ללכת בדרכי. המעידות התכופות אותתו לי לשים לב לדרך בה אני הולכת. ברגע שהדבר צף בתודעתי, התאפשר לי להתבונן ולשקול את צעדיי. השינוי בו חפצתי היה ברור, אך מעשית, לו בחרתי לפעול כדי לממשו, היה יוצא שכרו בהפסדו. עם זאת, די היה בהתבוננות ובהכרה בעובדות כפי שהן - המעידות ברחוב פסקו ולא שבו. כעבור ימים לא רבים מנשוא, השתנו הנסיבות והדרך הנכונה לי נפתחה כמו מאליה. < • > • < • > • < • >
|