המלפפון חמוץ מגיע. לברוח!!

העגבניה היא האויב המוצהר של יעל פורמן. יעל לא מסוגלת לאכול את מלכת הסלט, והיא נרתעת אפילו מלגעת בה. "עצם המחשבה שמא יש לי באוכל עגבניה גורמת לי בחילה, וכמעט תמיד אני אבהה באוכל או אחטט בו כדי לבדוק אם באמת יש בו עגבניה".
"אני גם לא אוכלת סלט שהייתה בו עגבניה, כי הן מגירות מהמיץ שלהן וזה מתערבב עם הטעם של הסלט. אבל זה לא רק הטעם שלהן — קשה לי לאכול משהו שנראה כמו עגבניה, אפילו שאני יודעת שהוא לא, כמו גזר שמעורבב עם סלק".
יעל שנאה את האובייקט התמים מאז שהיתה קטנה. "אני זוכרת אירוע מגיל שלוש אולי, כשהכנסתי חתיכת עגבניה לפה, ומיד ירקתי אותה, כי הטעם היה מחריד.? כנראה שגם קודם לא אכלתי עגבניות, ככה אמא שלי מספרת. פעם אחת הסכמתי לנסות, ואמא הגישה לי סלט בצלחת, ואני ישבתי והסתכלתי. העגבניות בלטו בצבע שלהן, ופשוט לא הייתי מסוגלת לטעום מזה".
לפורמן יש ביקורת נוקבת על היחס של הסביבה לפוביה שלה. "אנשים לא באמת מבינים את הבעיה שלי עם העגבניה. הם חושבים שזה משעשע, ולפעמים צריך לשאול חמש פעמים עד שייזכרו שבתוך המנה יש קטשופ, רסק, או משהו נוראי אחר".
ג´ני, מלצרית בת 18, פוחדת פחד מוות ממלפפונים חמוצים. "כשאני חושבת על מלפפון חמוץ אני מסתחררת מבחילה", סיפרה הנערה בדמעות. "אני שונאת כל מה שקשור בו, הצורה, המרקם, הצבע. אם מישהו במסעדה יבקש מלפפון חמוץ, הוא לא יקבל אותו ממני".
פסיכולוגים ניסו לטפל בפוביה המוזרה, הנסיונות תועדו וצולמו. במהלך הטיפול, נלקחה הנערה למפעל להחמצת מלפפונים, כדי לעמת אותה חזיתית עם גורם הפחד. האירוע גרר בכי קורע לב וריצת אמוק מחוץ למקום. גם הניסיון השני כשל, כשג´ני הרועדת נמלטה על נפשה מצלחת עמוסה במלפפונים מעוררי תיאבון.

"האוכל מפחיד"

מאות סוגי פוביות מהלכות אימים על החרדים מהן. החל מפחד ממקומות סגורים, דרך פחד מבניינים גבוהים, פחד מג´וקים ועוד ועוד. המומחים מחלקים את סוגי הפוביות לשלוש קטגוריות: אגורפוביה, )פוביה ממרחבים פתוחים(, פוביה חברתית, )פחד ומניעה מסיטואציות חברתיות(, ופוביה ספציפית — פחד לא רציונלי מחפצים או ממצבים מסויימים.
פוביה הקשורה למזון, נמנית על הסוג השלישי של הפוביות הספציפיות. ובעצם, כמעט אין אדם שלא סובל מפוביה או מהפרעה כל שהיא בתחום המזון.
הנה רשימה חלקית; מאגירופוביה — פחד מבישול; אליומפוביה — פחד משום; מיקופוביה — פחד מפטריות; קונסקוטאלופביה — פחד ממקלות אכילה סינים, ועוד ועוד.
"בהרבה מן המקרים מדובר בהפרעה טורדנית כפייתית, או בהפרעת חרדה, שיכולה להיות כמובן ביחס לכל מיני דברים, וגם בתחום האוכל", מסביר פרופסור יוסף זוהר, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "שיבא", תל השומר. "עם זאת, למרות שאלה הפרעות שכיחות, הביטוי שלהן בסוגי המאכלים הוא לא מאד שכיח".
פרופסור זוהר מדגיש שתי תופעות עיקריות, שלרוב מקורן הוא בגילי העשרה. האחת קשורה בצבע המזון, והשנייה במרקם שלו. "כשמתייחסים לצבע, אז לרוב המקור הוא הפרעה טורדנית כפייתית. זו הפרעה שבה אדם פוחד שיקרה לו משהו רע, בדרך כלל לא לעצמו, אלא למישהו קרוב ויקר לו. זו הסיבה שהוא נמנע מלאכול מאכלים בצבע מסוים, או ללבוש בגד בצבע מסוים".
"כשמדברים על גושים ומרקמי מזון, המקור הוא פעמים רבות כתוצאה מהפרעות חרדה, בעיקר הפרעה מסוג פניקה. הכוונה היא שאדם מפחד שמרקם מסוים או גוש יגרום לו לחנק. זה יכול להיגרם מניסיון מוקדם ולא מוצלח עם גוש באוכל, או בטראומה קודמת שהובילה לכך".
רשימת ההפרעות הקולינריות הולכת ומתארכת, מיליוני בני אדם לא מסוגלים להתקרב למוצרי מזון כאלה ואחרים. כולנו מכירים טיפוסים שלא מסוגלים לדגום בננה, וחמור מזה, הם אפילו לא שוהים בחדר אחד עם אדם אחר, שמיטיב את ליבו בפצצת האנרגיה הצהובה.
המומחים מכירים הימנעויות קולינריות מרתקות למדי; מה תגידו על בני אדם שלא מסוגלים לטעום משקאות או מאכלים חומים? כן, אפילו שוקולד דוחה אותם, כך קפה, משקה בטעם קולה, וגם מעדן בצבע חום.
הצבעים מהווים מרכיב מרכזי במזון, כך אפשר להבין את אלה שמקבלים בחילה ממאכלים לבנים. )לעיתים מדובר בלויקופוביה, פחד מצבע לבן(. "אם היוגורט היה בכל צבע אחר, כמו ורוד למשל", מודה סיגלית, סטודנטית באוניברסיטת חיפה, "הייתי מתגברת על המרקם הרך והדוחה, וסועדת את ליבי בהנאה. אלא שהוא לבן, בררררררר. היות שכך, לא אוכל לאכול אותו בשום אופן".
לצד הצבע, גם מרקם המזון משחק תפקיד מרכזי במשיכה או בדחייה. ישנם כאלה שלא מסוגלים לטעום מזון בעל גושים, כמו גבינת קוטג´, אחרים נמנעים ממזון בעל מרקם רך וקטיפתי, הם מקבלים בחילה מגבינה לבנה, קצפת, יוגורט ועוד.
על טעם אין להתווכח, וגם לא על ריח. המומחים מזהים בני אדם שנרתעים מריחות מסוימים של מזון. מסתובבים בינינו בני אדם מבוגרים שמסוגלים להקיא מריח של בוטנים, גם אם הוא נודף מאריזת החטיף בטעם במבה.
לא נתייחס לאמונות טפלות, אולם נזכיר אחת מהן שהיא מגוחכת למדי. לפני שנים רווחה תפיסה הזויה בקרב ההמון הבור באירופה ובעיקר בארצות הברית, הטענה היתה שקטשופ וחרדל מובילים לשיגעון. היו רבים שנמנעו מלצרוך את הרטבים הללו, והיו סמוכים ובטוחים שכך הם מיטיבים עם בריאותם ובריאות ילדיהם.
קשה למנות את כל ההפרעות והחרדות סביב נושא המזון; ישנם כאלה שלא מוכנים שאחר יקלף עבורם את הפירות. שלא מסכימים לגעת באוכל ביתי שמישהו אחר בישל, ושבשום אופן לא יכניסו לפה מזון בגודל של פחות מעשרה סנטימטר.
התלונה הבאה היא בפירוש לא פוביה, אולם היא בפירוש מטרידה ביותר: "אני לא מסוגל לאכול מאכלים שעושים רעש, לעולם לא אנגוס בתפוח במחיצת אנשים נוספים". אחרים לא מסוגלים בשום אופן לשהות בחדר אחד, עם סועד שאוכל בקולניות, מקרקש בסכו"ם בתוך הצלחת, או לוגם מרק בצלילים רמים.
הבשורה הטובה היא שכאשר מדובר בפוביה של ממש, קיים טיפול יעיל ביותר. יעל פורמן: "אני יודעת שיש פוביות הרבה יותר גרועות מ´אולי יש עגבניה באוכל שלי´. יש אנשים שמפחדים לצאת החוצה בלילה, וזה הרבה יותר גרוע. אבל אני כן מהרהרת לפעמים באפשרות ללכת להיפנוזה כדי שיגידו לי שזה בסדר ואפשר לאכול את זה".
פרופסור זוהר: "יש טיפולים טובים שמסייעים למרבית התופעות הללו, ולמרבית האנשים. מנסים לעזור להם לתפוס פיקוד".
הטיפול בפוביה ספציפית הוא יעיל ופשוט, מדובר בטיפול התנהגותיֿקוגניטיבי, שנקרא CBT. סיכויי הצלחה נעים בסביבות הֿ80 אחוז, בהנחה שהמטופל משתף פעולה.
מומחים מסבירים כי באופן כללי, פוביות מגיבות טוב יותר לטיפול ההתנהגותי מאשר לטיפול תרופתי. ההתערבות התרופתית נדרשת לעיתים בפוביות המורכבות יותר, כאשר מתלווה אליהן הפרעת פאניקה.
אז אם אתם מפחדים מגבינה צהובה, מפלפלים, מסוכריה על מקל ואפילו מפולקע, גשו לטיפול. לאחר תקופה, תיהנו מפיצה איטלקית, נוטפת גבינה צהובה, או מלצ´ו פלפלים הונגרי משובח.