בית האמנים חדרה ומוזיאון החאן מתכבדים להזמינכם לפתיחת תערוכתה של חוה גדיש - חדרה מושבה ברישומה פתיחה במוצ"ש 5 למרץ בשעה 19:30 נשמח לראותכם בין אורחינו
קישור לסרטון: http://www.youtube.com/watch?v=3WutBluaSXs
חוה גדיש - "חוד העיפרון כמוליך זיכרון". דר. אנטון בידרמן העיפרון של חוה גדיש מוליך זיכרון נוסטלגי וביקורתי לתקופה שאיננה. בעשרות רישומי עיפרון ריאליסטיים מתווה הציירת אלפי קווים אסתטיים במקצבים שונים הנערמים לצורות ומבנים מזוהים עם בתי הראשונים ועם זאת מנותקים מתחושת הזמן. היחס בין הקווים ללובן הנייר הופכים לאור ולצורה הלוחשת את סיפורה של חדרה בראשיתה וגם מקיימת ערכי אמנות של אסתטיקה גבוהה. על נייר לבן של עד רבע גיליון, פורמט שמאפשר לה לתאר בצורה מדויקת את הבית ופרטיו, כדימויים המגיעים אלינו כטקסט וכסב-טקסט, כערך אמנותי וסיפורי של מקום וכערך דו-ערכי על החברה בישראל. שימור ערך היסטורי לבית הופך לאמירה מרכזית בתערוכה. עמדת האמנית אמביוולנטית ונעה כמטוטלת בין נוסטלגיה וביקורתיות. רישומי העיפרון משמרים את המימד האסתטי וגולשים אל המימד האתי. ניתן להתייחס באותו הקשר למונח "הביטוס", שטבע הסוציולוג הצרפתי פייר בורדיה. בורדיה התייחס למכלול ההתנהגויות הקובעות את מיקומו של האדם בחברה.מונח נוסף שהוא טבע הוא "הביטאט" המציין מרחב מחייה ומגורים. הביטוס מתייחס למכלול ההרגלים וההתנהגויות אשר אדם סופג, מפנים וצובר במהלך חייו... המקורות להביטוס הן: המשפחה, בית הספר, השכונה ועוד... האדם הוא בעל הביטוס של המרחב החברתי לו הוא משתיך...[הביטוס על פי בורדי-ויקיפדיה] חוה עלתה לישראל כילדה, ומאז ועד היום היא מתגוררת בחדרה. אהבתה למקום ולאנשיו באה לידי ביטוי בעבודתה כמורה וכמחנכת ובאיסוף מידע על ההיסטוריה של המקום, על מנת ללמד את תלמידיה ומתחנכיה הרבים. חדרה ובתיה מוכרים לה היטב והיא דואבת את אובדנם. "אני זוכרת בית אחד במרכז העיר, שבעיני היה כארמון, ויום אחד הוא פשוט נעלם. באותו יום בכיתי. היה זה בית גולדנברג, שבמקומו נבנה קניון לב חדרה. הרגשתי שנעשה עוול לעיר חדרה ולתושביה.",היא אומרת. ואמנם, בית גולדנברג ובית גורביץ השכן, שאף הוא איננו היום, היוו סמן תרבותי וערכי מעבר לסגנון האקלקטי. הם שילבו בין ארכיטקטורה גותית, יונית ומזרחית, וציינו יסוד המגשר בין מזרח ומערב של שנות ה- 20... בתי הראשונים ברישומיה של חוה הם לא רק עוד צורת מגורים, אלא מכלול של מטענים בהוויה הישראלית-הציונית, יש בהם חיים מרתקים והרבה חן. האור, בוהק, יופי, אפילו ערך של קדושה, מגיעים אלינו ברישומיה כחלום של עבר שלא יחזור וכחלום המבקש להיזכר לעד. כל פריט במבנה הבית טופל במלוא הפוקוס והוקנתה לו חשיבות עליונה: בין שזה גרם מדרגות מקושט בערבסקות בבית גולדנברג או חלונות אירופיים מסוגננים המזכירים את השילוש הקדוש ביצירות המערב הבאים לידי ביטוי בבית ועד המושבה. בבית גולדנברג, גגות גותיים המכילים אלפי רעפים שלמים ובחלק של המבנה העגול הרעפים שבורים, תלושים, עקורים, כעדות נצחית לגורלו לפני הריסתו ... בית גורביץ' מצויר בשלמותו על כל פרטיו כמונומנט של חוסן, עוצמה ובטחון. מבנה בעל שתי קומות, עם חלונות ותריסים בסגנון המערב ומרפסת בסגנון מזרחי. המרזבים מיתמרים לגובה רב וצמחים זעירים בחזית. הבחנה נוספת בעלת משמעות הם פתחי הבית. החלונות והדלתות שאינם סגורים בתריסים מצוירים בטונאליות כהה המפרידה בדיסוננס וקונטרסט בין מעטפת הבית לתוכו, כסימן שאין בו כבר חיים ונשאר רק כזיכרון. הזיכרון של חוה הוא נוסטלגי לתקופת ילדותה והתבוננות מחודשת בבגרותה. בית פיינברג צויר פעמיים- מהצד המזרחי ומהצד הצפוני. מהצד המזרחי נראה את פתחי הדלתות שמזמינים להיכנס פנימה, החלונות מסוגננים ומעוטרים, ה"פטיו" במרכז צורת ה ח' של הבית, מטופח בגינון. מעל גגות הבית, צמרות עצי האיקליפטוס זקורים כחומה העוטפים בריתמוס חוזר את גגות הבית. קירות שטופי אור וצל מאוזנים מקנה להם חיים בהווה. מהצד הצפוני מצויר בית פיינברג בקומפוזיציה דרמאטית ומנקודת מבט מונמכת על מנת להשיג תחושה מונומנטאלית של הוד והדר. העץ בחזית והגגות מרימים את המבט לרקיע, השביל המסותת והאור המוקרן מקירות הבית מזמינים להיכנס אל ההיסטריה של המקום. דיכוטומיה מעניינת נפגוש בשריד צריפי הגיבורים, עצי האיקליפטוס משוחחים עם צריף העץ שבסיסו עדיין איתן ומעטפת הדפנות מתכלים על סף קריסה (אקספרסיביות ופואמה בפני עצמה). בית סמולניק, בית צבי ובנק אנגלו פלסטינה , דומים בבנייתם הסטנדרטית להלך התקופה, השוני ביניהם הוא חומרי הגלם שמהם נבנו . בית בוקשטיין ובית סמסונוב מספרים על חתך המעמדות השונים שרווחו באותה תקופה. יוצא דופן הוא בית חנקין במעלה הגבעה בשפת הים, מעל מפרץ בנימין, שצויר כמצבה טראגית. גרם המדרגות מוביל אל מקום עזוב, פתחים אטומים כניגוד לאור האופטימי שמשרים הקירות המוארים והגבעה. מעל לחמש שנים עובדת חוה על נושא בתי ראשונים. עבודות שנעשו בתחילה למגירה ובהמשך רקמו ערך ומשמעות לקראת ה 120 לחדרה והובילו לתערוכת יחיד.התערוכה מציגה קריאה ביקורתית ונוסטלגית של המרחב הישראלי ההיסטורי, הבתים מצוירים בסגנון הנע בין ריאליזם להיפר- ריאליזם.
היפר-ריאליזם הוא מונח נרדף לסופר-ריאליזם ולפוטו-ריאליזם. סגנון אמנות המאופיין ברמת דיוק מירבית ובגימור וליטוש גבוהים. הציור מתבסס בדרך כלל על העתקה של תצלומים ומתמקד בעיקר בנושאים עכשוויים מן הסביבה החומרית היומיומית. הבתים של חוה מובילים לתקופה שאיננה ומצביעים על תרבות שהשתנתה. רישומיה המעודנים עשויים במיטב המסורת הריאליסטית הבוחנת את מכלול היחסים בין הצורות והפרספקטיבות ובטונאליות לירית מלאת אור שקיפות ויופי. הם משרים תחושה של חלום נוגה ופסטלי ומנותקים מהקשר לאותה תקופה קשה שחוו הראשונים. ציורי העיפרון משמרים את כח-הדימוי-השברירי מהתעוררות למציאות העבר ולמציאות של היום. חוה גדיש מעלה בפנינו יותר ממה שהעין האנושית יכולה לראות באותו רגע חולף של התבוננות בצילומי העבר המתעדים היסטוריה. האמנית מציירת בתים שחוותה בילדותה, בצעירותה ובהתבגרותה ועכשיו היא מתבוננת בצילומי העבר ומתכתבת עם זיכרונה של ימי הנעורים ועם מבט מפוקח כבוגרת. בתחושה אמביוולנטית נוסטלגית מחד וביקורתיות מאידך, נערמים אלפי קווים שהופכים את לובן הנייר התעשייתי לאור וצורות בתים כמוליך ויזואלי המבקש להופכם לרגעים מיוחדים במינם ולשמרם כעדות היסטורית של חלום. על כך מעידה האמנית: "אני אוהבת להסתכל על בתים. אני בוחנת את יופיים, את הטיפוח או ההזנחה שלהם, האם הם חדשים או עתיקים, האם הם שייכים לעשירים או לעניים. במבט אחד אפשר לראות את כל אלה ויותר." בתערוכה הנוכחית מתעדת האמנית את זיכרון הנעורים באמצעות טכניקת הרישום הקלאסי ובעיפרון המאפשר לה להבחין ולחוות מחדש כל נקודה ונקודה בשחזור תחושותיה לתקופה ולזיכרון שהיא נושאת עמה. משהחל שיחזור בית פיינברג, נרתמה חוה להתבונן במלאכת השחזור ותיעדה אותה בסרטון עבור מוזיאון "החאן" בחדרה. צילומי התיעוד והפקת כתבה על הבית ויושביו, עוררו בה שוב את הרצון לצייר בתי ראשונים כחלק מתיעוד מתמשך המספר על אפיונים מיוחדים של המושבה חדרה. קם בה רצון להעלותם לדרגת דימוי אמנותי שיבואו לביטוי בחלל אמנותי כתערוכה, כשיח ציבורי וכזיכרון. "עכשיו, בהתקרב יום ההולדת ה- 120 לחדרה, זה הזמן המתאים לספר את הסיפורים שמאחורי הבתים שהיו בחדרה בעבר ושל הבתים המעטים שעוד נותרו קיימים עד היום " היא אומרת. בעמדה ביקורתית ומעט מפויסת זו, מזמינה אותנו האמנית לסיור ויזואלי אמנותי אל העבר. שבילי העיפרון כמסע נוסטלגי וביקורתי מטלטל בין הישג לכישלון, הישג בשימור ותיעוד על ידי מוזיאון "החאן" בחדרה אך "הישג" פחות מרשים בשימור הבתים כמראות של זהות, היסטוריציזם, ודיוקן של מקום על ידי מי שהיו אמורים להוביל תהליך כזה.( ראוי לציין לחיוב את השינוי של השנים אחרונות, עם שחזור בית פיינברג, שמאופיין בערכי תרבות ושחזור בית קוטלר, שהוקם בסוף המאה ה-19 בחדרה ). בתערוכת היחיד הנוכחית שלה, מנציחה חוה בתי ראשונים באהבה ללא גבול ובקפדנות דקדקנית, שהעלו את ציורי העיפרון שלה לדרגת אמנות ומציגה ערכים שסימלו את תחילת ההתיישבות ומספרים את הקשר הבסיסי של האדם למקום. העבודות מזמינות את הקהל הצעיר ואת הצעירים ברוחם לביקור חוזר אל בתי הראשונים והפעם דרך חלומה של חוה גדיש המבקשת מאיתנו "ללמוד ולזכור".
|
