יום אחד בביקור שערכתי אצל אחת מידידותי בקראקס, היא אמרה לי שבכנסיה ממול נמצאים אנשים המעבירים אנרגיה בעזרת ידיהם ואולי כדאי שאלך ואראה מה הם עושים. בדרך כלל כשעניינו אותי בדברים מוזרים שכאלה הנטייה שלי הייתה לדחות אותם או פשוט לא ללכת. אך הפעם בניגוד להרגלי קמתי ומייד הלכתי, אולי בגלל שהכנסייה שכנה כ-500 מטר מדירת המגורים של ידידתי ומה היה לי להפסיד.

הייתה זו שעת בין הערבים כמו בשיר של פאולו רוזנברג, התאריך דצמבר 1992, חודשיים אחרי הפרידה, מזג האוויר בקראקס היה מדהים, 26 מעלות, גובה 1000 מטר מעל פני הים, לחות מינימלית, שש בערב, אחרי שקיעה. אור רך של ערב עטף אותי, חציתי את הכביש, והתקדמתי לכיוון הכנסייה. לא ידעתי היכן מטפלים לכן פניתי לאדם מבוגר שנתמך על-ידי אשתו, לבוש בטרנינג אפור, ומדדה על רגלו השמאלי (הנחתי כי הוא זקוק לטיפול אנרגטי למרות שלא היה לי מושג מה זה) ושאלתי היכן נותנים טיפולים באנרגיה, הוא הצביע על בית קטן בכניסה לכנסיה ואמר לי "שם".

אור צהוב בקע מהדלת הפתוחה ומהחלון היחידי שבחדר האחורי של המבנה בן שתי החדרים. בכניסה קבלו את פני כמה מתנדבים שהעניקו טיפולים בשיטה שהבנתי שקוראים לה "אנרגיה אוניברסלית הוסבר לי שאסור לגבות כסף עבור הטיפול ושעלי להירשם ולמלא טופס פרטים אישיים קודם לכן.

אחרי שמלאתי את פרטי האישיים, נגשה אלי מתנדבת ושאלה אם אני סובל ממשהו, עניתי שכן וכשהיא שאלה מה, עניתי שכנראה יש לי לב שבור. היא חייכה והחלה להניח את ידיה לאורך גבי, אז עוד לא ידעתי שלמקומות הללו קוראים צ'אקרות. בניגוד לסיפורים, לא חוויתי הארה, האמת, לא חשתי כלום פיזית, אך מייד עלה בי זיכרון של טיול שערכתי בשנת 1986, עם כיתה י' בהדסים. הועסקתי כמדריך ובו זמנית השלמתי את לימודי בחינוך גופני בוינגייט.

ביום הראשון של הטיול, כאשר חזרנו מהשטח, האוטובוס חנה ליד אכסניית הנוער של קיבוץ עין-גדי, בערב לפני הארוחה, נגשה אלי בחורה הולנדית כבת ארבעים, שטיילה באזור יחד עם החבר שלה, ונהלנו שיחה. בארוחת הערב היא שאלה אותי האם תוכל היא והחבר שלה להצטרף אלינו לטיפוס אל המצדה דרך שביל הנחש מוקדם בבוקר, ולצפות בזריחה. דני שהיה רכז השכבה דאז הסכים לארח אותה.

אינני זוכר את שמה של אותה אישה, אך תוך כדי הטיפוס, היא מספרת לי שהיא הילרית, ושיש לה יכולות ריפוי, ושזו שיטה שלומדים בהולנד, ופעם כאשר בעלה נחתך בגבתו השמאלית,ו לפני שהרופאים תפרו את החתך, היא הניחה את ידה על הגבה ולאחר חצי שעה כשבאו, לא היה  כבר מה לתפור. הסיפור ריתק אותי, עד אותו יום שמעתי על הדברים הללו מספורי יד-שנייה בלבד. בדרך, אחת המדריכות נקעה את רגלה. ההילרית ההולנדית הניחה את ידה על הקרסול הדואב. אחרי חמש דקות הסירה את ידה והלכה, שאלתי את המדריכה האם חשה בהבדל בכאב ולאכזבתי היא אמרה שאין שום שינוי במצבה. התאכזבתי, רציתי להאמין בניסים, אך כנראה שעדיין לא הגיע הזמן.

בדרך חזרה לכפר הנוער, הייתי מותש מעייפות, עמדתי בקדמת האוטובוס עם גבי לשמשה, ועיני נעצמו מעייפות. ההילרית שנסעה איתנו ישבה מולי ושאלה אותי אם אני מעוניין בהעברת אנרגיה, עניתי שכן, היא הניחה כף-יד על כף-יד, ופתחה את ידה כקונכייה כאשר רק שורשי כף-היד נוגעים אחד בשני וכוונה את הפתח שנוצר אלי.

בחמשת השניות הראשונות, לא חשתי כלום, לפתע כל העיפות התפוגגה מגופי, זה היה כמו הזריחה מעל המצדה, האור האדום צובע אט  אט את השמיים השחורים באדום והלילה מפנה את מקומו ליום, כשהוא מסיר כל זכר לשחור ולאפור. כך חשתי, לא יכולתי להתעלם, זה היה כל-כך ברור, מהיר, אמיתי, שידעתי.

למרות שההילרית נתנה לי את הכתובת שלה בהולנד ואמרה לי שעלי לבוא וללמוד, לא נסעתי. היום אני יודע שמנת האנרגיה שנתנה לי אז, השפיעה, היא הבשילה, שש שנים מאוחר יותר, בשעת בין הערביים, באותה כנסיה אוונגליסטית בוונצואלה, כאשר המתנדבת הניחה עלי את ידיה.

עכשיו הייתי מוכן.