-

- התקשרתי.

- ענתה לי זקנה אחת.

- סיפרה על המקום "האנגר באיזור המוסכים ליד רח' המסגר יוצא מדרך בגין, השוכר לקח את זה בתור משרד ואח"כ התחיל למכור שם דלק, יש שם נגריה ליד, הם נבהלו והזמינו את העיריה, באו פקחים וסגרו לו את המקום, אמרתי לו אני עוזרת לך למצוא מישהו במקום, בינתיים הוא משלם לי...",

אפשר לראות את המקום (ניסיתי להשחיל מילה)?,

"לא יכולה, אני צריכה ללכת, יש לי תור לרופא, אני לא אספיק להגיע, אולי תבואו לקחת אותי"

הסכמתי (למה!? - שאלה שנשאלה רבות לאחר מכן...),

סיכמנו שהיא תתקשר כשתסיים אצל הרופא.

- קבעתי רצף של מקומות לראות באיזור.

- 15:30. הזקנה מתקשרת, "גמרתי עם הרופא תבואו לקחת אותי, אני בצייטלין 28..."

היינו די מותשים מלראות משרדים משמימים ומהוהים עם שטיחים ששכחו מזמן שהם כחולים, מוכתמים בקפה, ותקרות אקוסטיות אפורות (מוכתמות גם הן בקפה),

בכל אופן אזרנו את כוחותינו האחרונים ויצאנו למשימה (אכן משימה כפי שהסתבר לנו בהמשך).

- 15:45. נסענו להביא את הזקנה מצייטלין או איך שחבר שלי קרא לזה "צייטלין קאפוט" כי הוא חצי יקה, וגם בגלל שהוא קישר את הזיקנה לצייטלין ולגרמניה (הוא לא ידע באותו רגע עד כמה נכון יהיה ה"קאפוט" הזה).

- 16:00. הגענו? לא. אין ממש מס' 28 בצייטלין. ז'תומרת יש בסוף צייטלין בי"ס במס' 26 ואח"כ עוד איזה בנין. אולי היא נמצאת בבית אבות? תחנה כאן, אני אלך לבדוק. לא, זה בנין ששייך לביה"ס, אבל אחריו בניין של ויצו, אולי היא שם? מתקשרים. "הקו תפוס הנך מועבר לתא הקולי להשארת הודעה. "אנחנו כאן מחכים לך בצייטלין, תתקשרי כשאת שומעת את ההודעה". מגיע למשרדי ויצו. לוחץ באינטרקום. לא יודעים מי זאת. שוב מתקשר, שוב מענה קולי, אין ברירה חזרתי לאוטו.

- 16:15. מחכים. שוב מתקשר, או סוףסוף הנה היא עונה." מה פתאום 28 אני ב-29. טוב תיכף אני יורדת. מחכים.

 - 16:30. הנה היא הזקנה, מגיעה עם תסרוקת מוקפדת, כל שערה במקום, נכנסת לאוטו במיטב מחלצותיה, ויוצאים לדרך לכיוון המסגר, איזו התרגשות אנחנו הולכים לפתוח את הסטודיו של החיים שלנו. "אני לא רגילה לנסוע מכאן (אופס... נורה אדומה נדלקת), באיזה רחוב זה? " אתם לא מכירים (היא אומרת בחצי זלזול) תיסו תיסו. זה ליד מצברי שנפ"

אנחנו מסתכלים אחד על השני, מצברי שנפ?! – לא מוכר (מה? איך אתה לא מכיר? אתה תלאביבי בדם !! אני חוטף קצת ריגשנחי תות),

אולי בכל זאת תאמרי לנו שם של רחוב? "זה ליד גשר מריב", אבל מה שם הרחוב התעקשנו? "אתם לא מכירים אני מרתי לכם, זה בדרך בגין ימינה". אחרי עוד כמה נסיונות שכנוע ותחנונים נוספים לבסוף התרצתה "זה ברח' 1276".

1276 ?! באמת אנחנו לא מכירים, "מרתי לכם, לא אמנתם לי..."

- 16:45. הגענו לבית מעריב. לעלות על הגשר? "לא לא, זה מצד השני, ציכים ליסתובב". אופס...אין פרסה ואפילו אין שמאלה. "אם הייתם שולים אותי בתחלה, הייתי אומרת לכם ליסוע מדובנוב, חכך לקרליבך חכך לבור את הגשר מריב ליסתובב שמאלה וככה היינו מגיים כבר מזמן...אוח הציירים האלו..." (היא כנראה פולניה?)

טוב, עושים ימינה ומקיפים את כל השוק הסיטונאי, נביא אותה בהפוכה, נבוא מסביב מיצחק שדה.

יופי, הצלחנו להגיע לצד השני של גשר מעריב, וזאת אחרי ששאלנו בתחנת מוניות ושום נהג לא ידע איפה זה 1276 (כולל אחד ששאלנו בדרך וחשב שאנחנו עובדים עליו).

טוב, איפה זה? לאן לפנות? "אמרתי לכם כבר. זה בצד השני" אבל עברנו כבר לצד השני, אנחנו כרגע בצד השני !

"איפה מצברי שנפ (היא מחפשת דרך חלון המכונית), זה ליד מצברי שנפ, זה בצד שני אני אומרת, צריך לבור לצד השני", כאן כבר לא יכולנו יותר.

עצרנו.

יצאנו מהמכונית שלושתנו ( – הלכתי לפתוח לה את הדלת, איזה ג'נטלמן)

– והרי לכם מחזה מוזר ביותר:

שני אדריכלים עומדים באמצע דרך בגין עם זקנה אחת שכאילו נחתה עכשיו היישר משנות ה-50 ביחד עם הקרדיגן הסרוג שלה בצבע בז' שמונח לה ברישול אופנתי על כתפיה ותיק הדמוי-עור הבורדו שהיא אוחזת בידה בנונשלנטיות , ומסבירים לה – כאן בית מעריב משמאלנו, אנחנו עם הפנים צפונה , את רואה את עזריאלי? מאחורינו מגדל רובינשטיין ולפנינו מגדלי דרום הקריה... והיא בהלם מכמות מפלצות הזכוכית שצצו ב-50 השנים האחרונות (בחיי שהבנתי אותה באותו רגע...),

מצקצקת בלשונה תוך כדי נדנוד עגילי הפנינה התלויים מאוזניה "זו לא אשמתי שלא שאלתם, ככה לא הייתם מתבלבלים... מה אני יעשה איתכם" (כאן זה הרגע שהבנו סופית שהיא מפולניה ולא מגרמניה) "...אוח הציירים הללו..." המשיכה לדבר לעצמה.

מיד נזכרנו, בוא נחשוב, מי יושב כרגע ליד אינטרנט. מתקשרים. לא מוצאים. זה הרגע שצריך לפ-טופ הכי הרבה.

שואלים 2 טבחים שנחים בחצר אחורית של מסעדת פועלים קטנה, איפה זה רח' 1276? "בכיוון ההוא" הם מצביעים דרומה, "יש שם רחובות עם מספרים".

- 17:00. עושים נסיון נוסף. והפעם בכיוון ההפוך. נראה שהזקנה מאבדת תקווה, רק פולטת פעם בכמה דקות "זה ליד מצברי שנפ אני אומרת לכם! מצברי שנפ!",

אנחנו מסתובבים ומגיעים הפעם מכיוון דרום – תחנה המרכזית הישנה. הנה בית הדר, אני אומר, "אוח, געוואלד, עברנו את זה מזמן. מה יש לכם? למה אתם לא מקשיבים לי... אם הייתם שולים אותי... הייתי אומרת לכם... ליד שנפ... שנפ" מילותיה האחרונות הפכו למלמול קלוש ומיואש שהסתיים באנחה (קרויכצן קוראים לזה?) 

בינתיים תפסנו את גיורא. אתה ליד מחשב? "עוד שתי דקות אהיה", תחזור אלינו דחוף אנחנו באינקויזיציה הפולנית (שדרך אגב לא מצטיינת ביתר אפקטיביות).

עוצרים בצד. המנוע משמיע קולות משונים, החום עלה לו למסכן. מכבים מנוע. מחכים לגיורא. "נו זה ליד שנפ..." היא מגהקת בהיסטריה "...שנפ", "...שנפ".

- 17:15. גיורא מתקשר. אין כזה דבר רח' 1276, "תגידו לו שנפ! תגידו לו...", "מה היא צועקת שם?" גיורא נבהל.

אמרנו לך כבר את לא מבינה? (איבדנו את הסבלנות) אף אחד לא יודע מה זה מצברי שנפ.

"אה, הנה יש. רח' 1274 זה בין מזאה לבלפור", לא יכול להיות, אני אומר, אין כזה דבר בבלפור, תעשה זום. "אה, כן, זה ליד גשר מעריב, איפה אתם? תפנו ימינה"

– מסתבר שעצרנו כמה מטרים לפני הפניה (אמרתי לך, יא קמצן, מה אתה מכבה ת'מנוע!),

ראינו את המקום מתנדנדים בחוסר שיווי משקל מכל הסיבובים, ואחרי עוד כמה גיהוקי שנפ הורדנו אותה בתחנה של קו 9 בדרכנו למקום הבא.

להביא אותה עכשיו לצייטלין היה גומר עלינו קאפוט...