כשמישהו נפרד ממך, הוא לוקח. הכל. כלום לא משאיר אחריו. אפשר לחיות עם זה. באמת שאפשר. הרי יש לך תמיד את עצמך , יש לך אחיות, אחים, אולי הורים, אולי ילדים, סביבת עבודה, שכנים, חברים לתחביב, יש לך חיים. השמש קופחת כרגיל בקייץ, האור מאפיר או מבהיר את החוץ בסתיו, הממשלה מפשלת כרגיל, בטלויזיה תראי תמיד את אותם הפרצופים, אותם הסלבס שכבר מזמן אינם מצחיקים או מעניינים, אותן תכניות ריקניות, מידי פעם תחקיר כזה או אחר, מעניין פחות או יותר, מטוסי נוסעים ומטוסי חיל האויר חגים מידי פעם מעל ראשך,פה ושם תקני בגד יפה, אולי נעלי חורף כי הגיע הזמן, ובעולם, עוד מעט קט תתחיל עונת ההוריקנים המאיימים ונוכל לקרוא להם בשמות, נמשיך לשמוע על פיגועים בעיראק, הדולר ירד, האירו יעלה, המורים ישבתו ואם לא הם, הפרופסורים, או העיריות, את תלכי לסופרמרקט כרגיל, תעברי ליד הסופגניות ותחשבי לעצמך..שוב חנוכה? ותתהי האם תצליחי הפעם "לגנוב" לעצמך איזה טיול לנשימה. אפשר לחיות עם זה. באמת שאפשר. לזכותך ולחובתך עומדת רשימה ארוכה של "אפשר לחיות עם זה". הוא נפרד ממך אמנם אך כשאת מתבוננת אחורנית ומיד אחר כך קדימה, את לא רואה שינוי גדול. מה שיהיה הוא זה שהיה. ההבדל לא נמצא מאחרייך, לא מלפנייך, לא משמאל או מימין. מי שעומד כאן, זו רק את. עומדת דום באמצע. עומדת בתוך עולם שממשיך להסתובב לו. כהרגלו. והעולם המסתובב סביבך מרגיע אותך. מוצא חן בעינייך. את מתבוננת ברשימה הארוכה הזו בעיניים שקבלה בהן ושביעות רצון. אפילו חיוך. מה קרה? אז הוא הלך לו...ואולי עשה לך טובה גדולה? אולי שחרר אותך מאותו איש שאף הוא בעצמו אינו מצליח לעכל? ואולי שפר עליך מזלך? ואולי עלייך להודות לו על שהלך ומחק, הלך ושכח? הנה, העולם בסדר, את עומדת, שלמה, כל חלק מגופך במקומו מונח,הוא הלך לו ואת יכולה להמשיך בחייך כאילו לא היה כלל..או כפי שאומרת לך הסביבה הקרובה שלך במקרים שכאלה: "הפסד שלו, תהפכי דף, או, "עכשיו את מוכנה לדבר הגדול הבא..."...והוא?, את עדיין שואלת את עצמך בשקט... מה עובר עליו? האם הוא בסדר? את משקיפה על התנועה שסביבך ושואלת את עצמך האם בתוך התנועה הזו הוא ייראה שוב אי פעם.. . מחר, אולי עוד שבוע, אולי שנה? האם הוא חלק מהתנועה שסביבך? או שאולי הוא נמצא מאחוריה? במעגל שני? אולי הוא נע בכיוון הנגדי? את מותחת את צווארך לראות האם תצליחי לקלוט אותו בתוך הרעש, הזרם, בתוך ההתרחשות שאולי מסתירה אותו... ואז את עוצרת, מוחך מעבד וגופך הופך קשוח: הוא לקח ממך את הכעס שלו על עצמו, את הייאוש שלו מעצמו, וזה בסדר. אך האם הייתה לו הזכות לקחת ממך גם את השאר? ככה, בלי לשאול, בלי לשתף או להתייעץ, בלי להתחשב ? ואולי הייתה לך איזושהיא אמירה בנידון? האם תצליחי לסלוח לו על שלקח ממך את החיבוק המתוק שהיה בינכם.? כן, כי גם אותו הוא לקח. החלטי, שרירותי וחד סיטרי. הוא לקח את השמחה שבפגישה שלכם. הוא לקח ממך את הציפיה לפגישה . הוא לקח במחי יד את השפה בה דיברתם, את הדימיון הפרוע אותו פיתחתם, את העיניים שלו שהיו צמודות לשלך ודיברו אלייך ישירות וללא מתווכים. הוא גזל ממך את הצחוק המשותף, התכניות, המוסיקה, את המסתור שמצאת בביתו ובין זרועותיו, הוא לקח ממך עולם שלם שעוד רצית לגלות אצלו, הוא לקח ממך את האפשרות ללטף, לחבק, להרגיע ולהמחיש לו שהחיים שווים לכם. הוא לקח ממך את ההבטחה, השאלות והתשובות, התקווה , העבר והעתיד.. הוא הניף את זרועו הארוכה, ובמחי יד, ובתנועה רחבה, כפי שזורקים לרצפה את תכולתו של שולחן עמוס , כך הוא "ניקה" את החום, הרוך, האינטימיות שפרצה בינכם במהירות, ניקה את האנרגיה שזרמה בינכם, ניקה את עצמו ממך ואותך מחייו. שוכח להבדיל בין שימושי למיותר, בין מדהים למסובך, בין אפשרי לזמני. עוד אמש שמח לקראתך, דיבר על העתיד שלכם, והיום -עיוור לחלוטין הוא טאטא ולקח הכל. באחת. ואת אינך מבינה מדוע ואינך מאמינה. השולחן שלכם נותר ריק. את מתבוננת בו בעיניים שואלות, ריקות משהו והוא נראה די בסדר גם כשהוא ריק. שואלת את עצמך האם אכן היה מלא רגע קודם או שמא הייתה זו אשליה בלבד? האם יתמלא שוב? ואולי לא כדאי? חושבת שאולי כדאי להשאיר אותו ריק ויתום , לצרף אותו לשולחנות הריקים שצברת בשנים האחרונות, להפוך אותם לבמה אחת, לחלוץ נעליים, לטפס עליה, לעמוד עליה ברגליים יחפות, עירומה ונקיה מרגש וממחשבות, לעצום עיניים, לשמוע איזה שוברט רך שיתנגן בתוכך ולהתנועע ולזוז, להתפתל לזמזם, ולהתמסר לצלילים . את, כל כולך, לבדך, על הבמה שצברת ועם ההרמוניה שלך ולא להרשות יותר לעוברי אורח להתקרב לבמה שלך . לאותם אלה הכל כך מנוסים בלמלא במות של אחרים בכל כולם ולו רק כדי לנקות אותם רגע אחד מאוחר יותר...אותם עוברי אורח שאחרי שניקו את הבמה הראשונה שהייתה להם לעוגן, לנקות את זו שאחריה, ואת הבאה בתור, או , כל במה נוספת - נהיה להם לטבע שני...קלי קלות, משחק ילדים. האוכל להאמין? ואני כל כך רוצה גם לרקוד וגם להאמין... |