צפיתי היום בהנאה בבני סכנין מנצחת את בני נצרת תוך שהיא מבטיחה למעשה את חזרתה לליגת העל. תמיד הייתה לי סימפטיה לסכנין, קבוצה ערבית לא מתייפייפת עם בעל בית סימפטי בהרבה מלוני, יענק'לה או מוישיק (את גאידמק אני אוהב והוא סיפור מורכב יותר ששווה פוסט בפני עצמו). לסכנין קהל שמח וחיובי, כזה שמשכיח לרגע את ה"גרעינים הקשים" והמביישים הממלאים את יציאי ליגת העל וכזה שללא ספק ראוי לקבוצה ברמה המקומית הגבוהה ביותר.

את סכנין מאמן אלישע לוי ובהרכבה שיחקו היום ששה שחקנים יהודים - מאיר כהן, גבע ברקאי, אלון אברמוביץ', לירון וילנר, עומר סאני ואוהד קרוסי. שבעה יהודים מישראל שנוסעים כמה פעמים בשבוע להתאמן ולשחק עבור ה-קבוצה של המגזר. אני לא מכיר הרבה אינטלקטואלים שמאלנים מהזן הנאור ביותר ששקלו אי פעם לעבוד עבור מעסיק ערבי. האמת? אני לא מכיר אף אחד. מסתבר שדווקא בכדורגל ניתן למצוא כבוד הדדי טבעי כל כך, פשוט כל כך ושלא למטרה פוליטית או עסקנית.

לא יהיה ספק, מדובר בליבת הכדורגל בלבד, השחקנים עצמם. ההתאחדות לכדורגל לא טרחה השבוע לכבד בנוכחותה את משפחתו של עזמי נאסר, נושא דגל של אומץ אישי, נועם הליכות ודו קיום. אוהדי בית"ר דאגו לשלוח את ליאור אסולין (צדיק נוסף) להטהר במקווה כשעבר מסכנין לבית"ר. אוהדי סכנין לא דורשים מלירון וילנר לצעוד ביום האדמה ולא מבקשים ממאיר כהן להצביע בל"ד. הם סתם מקבלים אותם באהבה, אותה הם מרוויחים ביושר בכך שעושים בדיוק את מה שהם צריכים לעשות - לשחק כדורגל ולהעלות את סכנין בחזרה לליגה לה היא שייכת.

כבוד למגזר.של כולנו.