"קדושת הסמלים" ל. מאיר
"ה´סמלים´ איבדו את משמעותם וההתייחסות אליהם בהתאם, ברחוב וגם אצלנו!"
השעה שמונה בבוקר, משרד הרישוי. צחי, חייל קרבי במיל., מתיישב מול הפקיד וביניהם מתנהל הדוֿשיח הבא: "בוקר טוב אדוני! אפשר לעזור?". "כן! אני זקוק לרשיון נהיגה!". "אבד לך הרשיון?". "לא! אני פשוט זקוק לרשיון נהיגה!". "רגע, בלבלת אותי לחלוטין! מה בדיוק אתה מבקש?". "מה לא ברור? אני רוצה לנהוג, ואני צריך רשיון!". "אבל בשביל לקבל רשיון צריך לימודים עיוניים, ולימודים מעשיים שיבחנו את מידת הטמעת הידע למעשה! אי אפשר לקבל כך רשיון נהיגה!". "תגיד לי, אתה לא מתבייש? אנשים שלא החזיקו נשק מימיהם נושאים רשיון נהיגה, ואני, שחרפתי את נפשי במערכות ישראל, זחלתי בשוחות והתחפרתי בתעלות, לא אקבל רשיון? אני דורש רשיון נהיגה, ועכשיו!". הדו שיח המתואר, כמובן, לא התנהל בפועל. איש לא יעלה בדעתו לדרוש רשיון נהיגה מבלי שעמד בתנאים הקבועים בחוק. ברור לכל, כי גם מי שתרומתו למען החברה ראויה לציון — לא יוכל לאחוז בהגה מבלי שרכש את הידע והכישורים הדרושים. באותה מידה, כמובן, לא ינתן רשיון לעסוק ברפואה, אלא למי שעמד בדרישות המוצבות בפני כל רופא מתחיל. גם מי שחרף את חייו למען בטחון המדינה, לא יקבל רשיון שכזה עד שירכוש ידע נרחב, יעמוד בבחינה קפדנית, ואף יעבור התמחות במהלכה יוכיח את יכולתו להטמיע את הידע שרכש בעשיה יומיומית. אולם בכל זאת, ישנו תחום בו ישנם הסבורים משום מה, כי ניתן לקבל ´רשיון´ מבלי כל ידע מוקדם, שלא לדבר על נסיון מעשי. כאשר מדובר על תחום ה´יהדות´, סבור כל גוי ממוצע כי די בשירות שהושיט לעם היושב בציון, בכדי לאפשר לו להימנות על בני העם הנבחר. כאשר מבוקשו אינו ניתן לו, הוא זועם, וכועס, לצידו מתייצבים כל ´אבירי הצדק´, אשר לא היו מעלים בדעתם להעניק לו רשיון נהיגה, אבל תעודת יהדות — הם מוכנים להעניק לו בנפש חפצה... מדוע הגישה כה שונה? פשוט... איש לא היה מעוניין למצוא את עצמו בעולם בו אנשים חסרי הכשרה מינימלית אוחזים בהגה, ורופאים שלא רכשו נסיון מעשי אוחזים באזמל המנתחים. כל בר דעת מבין, כי מדובר בתחומים פונקציונליים, בהם הכשרה נאותה הכרחית בכדי למנוע נזקים חמורים. הענקת רישוי חסר כיסוי בנסיבות אלו, מהווה לדעת הכל חוסר אחריות מוחלט. היהדות לעומת זאת, נתפסת בעיני החילוני המצוי כ´סמל´ חסר משמעות פונקציונלית. הוא אינו מבין שאדם שהצטרף אל העם הנבחר, מהווה חלק בלתי נפרד ממנו, לטוב ולמוטב. מעשיו עלולים להכריע את גורלו של העם, ולהטות את מאזן הזכויות לצד החובה. הפונקציונליות של רשיון הנהיגה, או של רשיון העיסוק ברפואה, הינה כאין וכאפס אל מול הפונקציונליות של רשיון היהדות, שישנם המבקשים להעניק כלאחר יד. בעוד הסכנה הנשקפת מצידו של נהג בלתי כשיר, או רופא חסר ניסיון, מוגבלת לאותם אשר יבואו עמו במגע, הרי שכל גוי שנכנס לכלל ישראל, עשוי להשפיע במידה ניכרת על האומה כולה, על הישרדותה, על קיומה ועל התפתחותה. אילו היתה הדלת פתוחה, וכל המבקש ליטול את השם ולהצטרף אל עם ישראל, יכול היה לעשות זאת בקלות ובחופשיות, מבלי שירכוש את הידע הנחוץ ויוכיח את יכולתו להטמיע ידע זה בחיי המעשה, היה זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה! קל לנו לצקצק בלשוננו, אולם זו השעה לחשבון נפש אישי. משום שהתרבות החילונית, אשר רוקנה כל ´סמל´ רוחני ממשמעותו העמוקה, מחלחלת גם אל מחננו פנימה. אם בעבר, ייצג התואר ´בן תורה´ את מי שבוחן בדקדקנות כל מעשה באמות מידה של ´תורה´, הרי שכיום לא נותר אלא סמל, חף מכל משמעות. די בכך שאתה מכניס אל ביתך מוצרים בהכשר מסויים, מקפיד על תקשורת מבוקרת, ועומד בקוד לבוש מקובל — וכבר תוגדר כ´בן תורה´ מובהק. אם בימים עברו, ציינה ה´צניעות´ את אורחותיה של בת ישראל המכירה כי כבוד בת מלך פנימה, הרי שכיום לא נותר אלא ה´סמל´. התבנית, ריקה מתוכן. גם מי שערכיה עומדים בסתירה מוחלטת לאותו כבוד מלכותי שמעניקה התורה לבת ישראל, תוכל להתהדר בתואר ה´צניעות´ ובלבד שתעמוד בתקנון שתוחם את גבולותיו של ה´סמל´. את נקודת המבט של אחינו התועים, אין בידינו לשנות. אולם את ערכינו שלנו ואת השקפתנו, יכולים וחייבים אנו לבצר!
"מרבים בשמחה ש. ליזרוביץ"
"יש דרכים רבות לשמוח, אבל דרך אחת שרצויה למקום"
עוד יום ויומים, וכבר מרבין בשמחה, אדר נכנס לבית ישראל. עם ישראל שמח. לפעמים לא ברור ממש איך, יש ששמחים בתחפושות מבהילות, אחרים נהנים מבדיחות טפלות, קולות משונים ושלטים מגוחכים, וחשים שהם "תורמים" לאווירה הפורימית המלאכותית. אף פלסטיק אדום, אוזן מגודלת מתיזה מים בהפתעה, צפצפה משונה או כרס ענקית, אלו הן חלק מהדמויות המלוות את ימי הפורים וסביבותיהם. ההווי ה"אדרי" וה"פורימי" משתנה מגיל לגיל וממקום למקום, אבל כולם, ממש כולם משתדלים להיות שמח, לפעמים אפילו מצליחים להעלות חיוך. נדמה, כי עיון קל במהות של ימי החודש, מהווה פרק לימוד חשוב, לכל איש ואישה, בכל גיל ועיר, כיצד ליישם את אותה שמחה למשהו שימושי ואמיתי. חלק עיקרי ממצוות הפורים, עוסק במשלוח מנות איש לרעהו ובמתנות לאביונים, שתי מצוות שאמנם שונות בדיניהן, אך שורש להם משותף אחד: שיהיה לשני טוב על הלב. אם עני הוא בממון, תן לו מממונך, ואם רעב הוא למילה טובה, יחס ואהבה שאינה תלויה בדבר, שגר לו משלוח מנות, הראה לו שאכפת לך ממנו, שאתה חושב עליו, וכך תקיים את מצוות היום, ואת השמחה הרצויה. המסר הזה ממצוות ימי הפורים, הוא עמוק יותר מאשר סלסלת צלופן רשרשנית, וחבילת "קליקים" בטעמי צ´ילי, פירות, ירקות וסוכריות מתפוצצות. המסר הזה אמור להטמיע אצל כל אחד, מה פירוש "להיות שמח". השאלה היא פשוטה אבל נוקבת, תגיד\י? מה משמח אותך? מה גורם לך להרגיש טוב? מה ממלא אותך אושר? יש כאלה, שרק מחשבה על עצמם עושה להם את זה, אני ואפסי עוד, הם עסוקים וטרודים במחשבות על עושרם וכבודם, ולזעום ולהחזיר למי שפגע בהם... ואז, הם שמחים עד הגג. אחרים משדרגים את ההרגשה הטובה שלהם, עוסקים לא רק בעצמם, אלא גם באחרים. יש שפשוט נהנים מאד לרכל על האחר, מה היה, מה יהיה, מי עשה למי ולמה, ולפעמים לצקצק בלשון מילות צער ויגון, משהו מרחם כזה כמו: אוי, שד´ יעזור להם, כמה שהם סובלים..., יש שסתם עסוקים בלהפוך את עצמם למאושרים, על ידי הטחת ביקורת באחר. הם בודקים את מי שלידם בשבע עיניים, ועוקבים אחרי "מה שקורה שם", יש להם מה להעיר, יש להם ביקורת, (בונה כמובן...), והראש שלהם עסוק שעות נוספות בחטטנות מציקה, למה? ככה זה! הלב שלהם מתמלא רון בעיסוק הלזה. ועוד לא דיברנו על העקצנים, שחייבים, אבל חייבים לומר את הדבר הלא נכון במקום הכי פחות מתאים, להצביע על כל פגם, וכמו קריקטוריסט מוצלח, היודע להתמקד בפרטים משונים בדמותו של המצוייר, כך הם מוצאים תמיד את הדברים הזקוקים לתיקון, את הפצעים הכואבים אצל האחר, זורים עליהם מלח סדומית, ולעיתים סתם חומצה זרחנית. חס ושלום, שלא נטעה. כל הטיפוסים הללו, בעצם אולי רק חלקם, כוונתם אך ורק לטובה, לעיתים גם לשם שמים, "הרי צריך שמישהו יגיד את האמת!" הם טוענים, ובכלל, הרי חשוב מאד להוכיח את האחר, וגם לתת לו קצת עצה, האמת, שלפעמים קצת קשה להם, ליצורים השמחים הנ"ל, הם קצת מקנאים, קצת לא מפרגנים, קצת רע להם בלב כשלשני טוב, ואם קצת רוע לב עושה להם טוב ושמח, אז הם מרבים בשמחה בצורה הזו, מה יש? כאן באים ימי הפורים ומלמדים. שמחה אתם רוצים? לשמח אלוקים ואדם אתם חפצים. לזה יש דרך אחת, שמחו את הבריות!, תנסו לסגור את הפה היכן שלא צריך, ולהפעיל את המחשבה, מה אפשר לעשות טוב לחבר, לשכן למישהו מבני הבית, טוב בשביל טוב, טוב כדי שהוא ישמח, קיימתי רצון הבורא ובעיקר, הוספתי לעצמי שמחה. עשו להם לבריות, עשו להם טוב! פרגנו להם מכל הלב, מעשה טוב, ובעיקר מילה טובה, לפעמים זה קשה, הזבוב היושב בין מפתחי הלב די מתנגד לענין בתואנות שונות ומשונות, בהתחלה הענין דורש הרבה מאמץ, אבל תאמינו לחז"ל, זה כל כך נעים, כל כך משמח.
"פלונטר חדש ישן" מ. שוטלנד
"הדילמות של המערב במושגים ישראליים, מחמירות ומסבכות בהרבה את הפלונטר"
פרשת התנהגותם של מעצמות המערב כלפי התבערה אצל הערבים, גדושה סתירות עצמיות ומהלכים מנוגדים ומהוססים. יש כמובן קושי מובנה לנקוט עמדה ברורה שלא ניתן לחזות את הצלחתה מראש. אולם זוהי המהות של החלטות צבאיות ומדיניות, שתמיד יש בהן פוטנציאל של סיכון למעורבים בהם. אכן מעבר לכך, עניין ההתערבות החיצונית בעימותים שבארצות ערב, גדוש אמוציות, רגשות ותסבוכים, שלעולם אין לדעת וממילא לחשב את משקלן בצורה מדויקת, מה שמכביד עוד יותר על מנהיגי המערב לקבל החלטה על התערבות. מצד אחד מראות הזוועה של אזרחים מותקפים על ידי מטוסי ומסוקי קרב בלוב, מעוררות רצון עז לנפץ את כלי המשחית שעוד נותרו לקדאפי לרסיסים. מאידך, לעולם אין לדעת אם לאחר הכרעתו, לא תתפתח מלחמת אזרחים שבטית עקובה מדם, אותו יודעים הישמעאלים להגיר מאחיהם בתאוות רצח, שאינה פחותה מזו המפרנסת את מעשיהם כלפי זרים. כלומר, המעצור הראשון הוא שאלת התועלת הפנימית. גם אם בינם לבין עצמם יכולים הלובים לחיות בשלום ללא מרות שליט אכזר, מתעוררת שאלה נוספת מצד פוטנציאל התערבות של גורמים זרים, העשויים לנצל את המהומה וחוסר המרות המקומית, על מנת להשליט משטר חילופי אנטי מערבי כגון איסלאמיזציה שיעית נוסח אירן וה"חיזבאללה" או סונית של "אלֿקעידה" ו"החמאס". במקרה זה, התערבות מערבית המחייבת נטילת אחריות על האוכלוסייה, עלולה לפתוח שדה קרב נוסף נוסח עירק ואפגניסטן, שהאמריקאים וידידותיהם כבר שבעו מהן ומה להם ולצרה נוספת זו. למרבה המבוכה, גם האופציה של "שב ואל תעשה" קשה ליישום. שכן, השארת חלל ריק, כולל התמרמרות על כך, שאיש לא קם להצילם מידי הרודן בשעת צרתם, עלולה להוות בקרב אזרחי לוב קרקע פורייה לאויבי המערב, להשתלט על מדינה זו וארצות נוספות ללא קרב. השאלה היא אפוא, מה עלול לגרות יותר את ההמונים לשנוא את אובמה, התערבותו במערכה או עמידתו מן הצד. מי שיש בידו להכריע בדילמה מעין זו, מוזמן להציג את תחזיותיו המוצקות... שאלות אלו מוצאות את הצי השישי עומד בטל רוב הזמן, עד שלפני כמה ימים החליט מי שהחליט לקרבו לחופי לוב כאיום כלפי קדאפי. זאת כאשר כאמור, לאיש אין מושג או דעה ברורה, באשר למטרות אותן ניתן להשיג בעזרתו. עם זאת המדינאים והאדמירלים העשויים להחליט על פעילותו, משוועים לקריאה או לרמז מבוסס מאת תושבי המדינה שהם כל כך רוצים להציל, שיבהיר לכל הפחות משהו מהפלונטר הלובי במקרה זה, קודם שישקעו בביצה שקשה יהיה מאוד לצאת ממנה. אם לא די בתסבוכת המתוארת עד כאן, יש לפתוח נושא נוסף בבחינת מעניין לעניין באותו עניין, שמרחף כל העת מעל השאלות המעשיות הנדונות. עוד מתחילתו של גל ההפיכות, על כל מעשה או מחדל של כוחות המערב, מרחף צילה של השאלה הנצחית כל אימת שמדובר בהתערבות חיצונית במדינות כמו לוב: האם באמת מטרתם של אובמה וגרוריו אינה לשלוט על הנפט? כלום כל המגמות האחרות אינן בבחינת כיסוי צדקני על תועלתנות מערבית אנוכית, בדרך למזימת שעבוד אימפריאליסטית בנוסח 2011? ושוב, גם עניין זה ניתן לשלב ולטעון מול כל מעשה או מחדל באשר להתערבות זרים במזרח התיכון, כאשר ייתכן גם ייתכן, שיש ממש בטענות אלו שהרי הכלל הנקוט בידנו הוא "חסד לאומים חטאת". מאידך, האם אין זו זכות לגיטימית של אותו חלק בעולם שהנפט משמש לו הרבה יותר מאשר אוויר לנשימה, להבטיח לעצמו את מחייתו? הרי לנו פלונטר בהיקף כמעט חסר תקדים בתולדות האנושות, שאין מושג לאיש איך ניתן להתירו באמצעים אותן חנן הבוי"ת את בני האדם. למותר לציין, שתרגומן או הקשרן של הברירות המתוארות במסגרת זו בהקשר לעולם המערבי למושגים ישראליים, מחמירות ומסבכות בהרבה את הפלונטר. מכל מקום, בימים אלו בהם אנו מציינים את קיומו של עם ישראל נוכח מאורעות חובקי עולם, אין לנו לשים את מבטחנו, לא באחשורוש המערבי ולא באותם שנהנו מסעודתו.
"למי דואגים הצרפתים" . ויין
"מתייחסים אל הכלבים כאורחים לכל דבר, הזקוקים גם לחופשה ופינוקים"
מרן הגרמ"מ אפשטיין זצוק"ל הזדמן לביקור בגרמניה זמן מה לפני פרוץ השואה האיומה. באחד הימים הבחין כי באחד הספסלים אשר בשדרה, יושב גוי גרמני ואוחז בידיו כלב קטן, מנשקו ומחבקו. בן לווייתו של מרן הגרמ"מ הבחין לפתע, כי ראש הישיבה מזועזע וכאוב עד עמקי נשמתו מן המראה ה"תמים" לכאורה. הרהיב התלמיד עוז ושאלו לפשר הרגשתו הקשה. ביאר לו מרן הגרמ"מ את תחושתו: נזכרתי בפסוק: "זובחי אדם עגלים ישקון". ואז הוסיף משפט קשה שלימים התברר עד כמה עמוק ונוקב הוא, "במקום בו מנשקים בעלי חיים אפשר ולא ירחק היום ויזבחו בו בני אדם". הידיעה שלפניכם לא נלקחה ממערכון פורימי כלשהו. היא גם לא נכתבה לכבוד שבת מברכין אדר ב´ שחלה ממש בשבת זו. היא נכתבה ככתבה וכלשונה באחד מכלי התקשורת במדינת ישראל, ש"בישר" לקוראיו בחגיגיות על רעיון "מהפכני" בפריז שבצרפת. "בריכות מחוממות, מסאז´ים ותפריטי גורמה הם עניין שגרתי במלונות פאר ברחבי העולם, אך בפריז החליטו לאפשר גם לחברו הטוב ביותר של האדם ליהנות מתענוגות העולם ולהקים מלון פאר מיוחד המיועד לכלבים בלבד". המכשכשים בזנב יוכלו ליהנות משלל אטרקציות הכוללות תכניות אימונים, טיולים ביער, טבילות בבריכות, "ג´וגינג" או סתם מנוחה על מיטב הספות המרופדות בסוויטה. בנוסף כל התמונות במלון הן תמונות ממוסגרות של כלבים, על מנת שירגישו בנוח. למי שחושק בתענוג עבור כלבו, העלות נעה בין 36 לֿ48 דולר ללילה. מייסדי המלון ומנהליו, דוויל וסטן בורוואן, שניהם חובבי כלבים מושבעים, מספרים, כי ההבדל המשמעותי הוא בעצם העובדה שלא כולאים את הכלבים בכלוב, אלא מתייחסים אליהם כאורחים לכל דבר, הזקוקים גם לחופשה ופינוקים. "אנשים חושבים שאנחנו מגישים להם אוכל מצלחות כסף, אבל אין כאן מטרה ראוותנית או חסרת טעם כזאת", הם מסבירים. "אנחנו לא פה כדי לצבוע את הפרווה שלהם בוורוד. אנחנו כאן כדי לתת מענה לצרכים שלהם. אנשים בעיר הזאת גרים בדירות קטנות בלי גינה או חצר ובדרך כלל עסוקים ועובדים כל הזמן. אין להם זמן להתפנות לכלבים שלהם — ואנחנו כאן כדי שהכלבים יוכלו לזכות בפעילויות מרעננות שחיוניות להם". יתרון נוסף אותו ציינו המנהלים הוא, שהם אינם צריכים לחשוש מפני גניבת מגבות או השחתת הציוד בחדרים, כפי שקורה לעיתים קרובות במלונות רגילים. לדבריהם, "בפגישה הראשונית עם הבעלים והכלב אנחנו מעריכים את מידת התוקפנות שלו, עוד לפני שהוא מגיע ללילה שלו כאן. חשוב לנו מאוד להוקיע כל התנהגות אלימה מהשורש, ואנחנו לא מקבלים קליינטים אגרסיביים". ע"כ לשון הכתבה. הכתב הישראלי שחושף את הידיעה הזאת לקוראיו, נראה מקנא "בפתיחות, בנאורות ובקדמה" הצרפתית שהביאה להקמתו של בית המלון, בעוד אצלנו במדינת ישראל "מפגרים, פרימיטיביים" ומשקיעים עדיין בילדים ההולכים על שתיים. מלבד הרעיון האווילי והמשעשע שבהקמת בית המלון ההזוי הלזה על שלל שכלוליו ושיפוריו למען ההולכים על ארבע, מבקשים היינו להפנות מספר שאלות פשוטות ותמימות לדוויל וסטן בורוואן, מייסדי המלון ומנהליו. ציינתם בדבריכם כי "אנשים בעיר הזאת גרים בדירות קטנות בלי גינה או חצר ובדרך כלל עסוקים ועובדים כל הזמן. אין להם זמן להתפנות לכלבים שלהם — ואנחנו כאן כדי שהכלבים יוכלו לזכות בפעילויות מרעננות שחיוניות להם". האם בעירכם הצפופה, "בדירות הקטנות ובלי הגינות והחצרות, שתושביה עסוקים ועובדים כל הזמן ואין להם זמן להתפנות", מתגוררים גם ילדים, האם בדקתם כבר שמצבם של ההולכים על שתיים שפיר דיו, עד שלא נותרה בידכם כל ברירה אלא להשקיע בכלבים? אכן, אין כאן כל פלא. זו אותה צרפת הידועה במתן לגיטימציה, חממה וכר נרחב לפעילות אנטישמית כנגד יהודים חפים מפשע, מה שחסר לה הוא רק בית מלון לכלבים "כדי שהכלבים יוכלו לזכות בפעילויות מרעננות שחיוניות להם", כלשון הודעת המייסדים והמנהלים. "במקום בו מנשקים בעלי חיים אפשר ולא ירחק היום ויזבחו בו בני אדם."
|