אני לא מבינה למה אנשים לא אוהבים קרוקס. קודם כל, אני שומעת איך כולם מלכלכים על הנעליים האלה, אבל כל מה שאני רואה ברחוב זה אנשים שנועלים אותן. מה יש לכם נגד הפלסטיקים האלה? אלו הנעליים הכי נוחות שהיו לי אי פעם. למעשה, אם הייתי נולדת באיזו שכונת מצוקה לאמא כושית שמנה ולאבא כושי נרקומן שמכה אותי על בסיס יומי ואומר לי שאני לא נחמדה ושאלך לישון בלי קינוח - תהיו בטוחים שהייתי בורחת מהבית עם קרוקס. ברגע שאתה מתחיל ללכת לא מתחשק לך לעצור, ואף בן דוד מסומם של קארל לואיס לא יצליח לעצור אותך. יש לי זוג נעלי קרוקס-בובה, שלפני כמה חודשים התהדרו בצבע אפור עכבר וכעת נראים כמו גופה של חולדה שטפטפו עליה חומצה, ועדיין הם נוחים. ברם, לפעמים אני מכריחה את עצמי לא ללכת איתם. לדייטים, למשל, צריך להתלבש יפה, אז אני שמה סנדלים עם עקב או מגפונים סגורים כאלה, עם גרביים והכל. הלוואי שיכולתי ללכת לדייטים, לפגישות עסקיות, לחברים, למילואים, לחנות של מדרגות נעות - עם קרוקס. זו בכלל לא נעל מכוערת, אני לא מבינה מה הבעיה. אז מה אם היא נראית כמו אחרי התקפה של ציוד משרדי, עם כל החורים האלה? זה יוצא שיזוף בנזונה. לפעמים אני יושבת בשמש סתם בשביל להסתכל על העיגולים האדומים שחורכים אותי עד שיוצאים תריסר עמודי עשן. אבל מה שהכי מגניב זה שנעליים במשקל שלושים גרם סוחבות בחורה במשקל כוסית מהממת עם המון המון המון המון שכל. לפחות עשר קילו שכל. אה לא רגע. שתיים עשרה קילו שכל, בדיוק קראתי מאמר בגלריה של הארץ. לא נורא, זה יירד בשירותים.

לפני כמה ימים חשבתי על זה שיש שני סוגים של פוסטים: כאלה שנכתבים וכאלה שנקראים. אני אישית משתדלת לכתוב בשביל לכתוב, אבל אני מודה שזה לא תמיד מצליח. למעשה, בפעמים הספורות שזה מצליח, זה גם לא מצליח. לפחות לא בתקופת האמצע של הבלוג, כלומר, שבועיים לאחר בריאתו ועד לפני חודש, כשחברה אחת אמרה לי להפסיק לבלבל את המוח ולהתחיל לכתוב את האמת שלי. אז החלטתי לכתוב כל מה שעולה לי בראש ולקוות לטוב. זה מה שנקרא פוסטים נכתבים. פוסטים נקראים, לעומת זאת, הם כאלו שנועדים למשוך צומי. תגובות, כוכבים, כניסות, מנויים, בלגנים - אין בלוגר שלא כותב כאלה. אז שאלתי את האמת שלי אם מותר לי לכתוב גם פוסטים כאלה והיא אמרה שהיא תחזור אליי בשבוע הבא, היא טסה לירח דבש בג'מייקה עם השקר שלי. דווקא לא נורא, נחמד להיות קצת ריקה מבלבולי מוח. אופס, מוזר, למה אני משקרת? כנראה שהשקר השאיר פה את אחיו או משהו. טוב, זה הגיוני, אני לא מכירה שקרים שיוצאים לחופש בלי לדאוג שמישהו ישמור להם על הבנאדם. האמת, לעומת זאת, קצת פחות פולניה, היא נעלמת לפעמים, עושה מה שעושה, וחוזרת מתי שבא לה עם שיזוף של מסכת סקי בפרצוף. אני מקווה שכעת, כשהיא נשואה, היא תתגרש מהשקר, תקבל אותי פלוס הילדים ותשלח אותו לגור ברחובות של שדרות.

אחד המשפטים שאני הכי אוהבת בקולנוע זה "הו, סימור, דיס איז סו סאדן". למי שלא מכיר, אין טעם להזכיר. אבל איך שאודרי אומרת את זה בסרט עם העציץ המדבר - זה הורס אותי. איך שראיתי אותה אומרת את זה, ידעתי שהרגע הזה יגיע גם לחיים שלי. יום אחד איזה חנון מכוער שנראה כמו שפמנון יציע לי להינשא לו בחצר אחורית בשעה שנברח מחייזר. טוב אולי לא צריך להגזים, החיים הם לא סרט ואף כוסית כמוני לא תרצה שמפנון, אבל זה מה שיקרה, פחות או יותר. אני בטוחה בזה. ואז אני אגיד לו את המשפט הזה בדיוק כמו שהיא אמרה. עוד משפט שאני אוהבת זה "יו איינט פולינג מי גירלי גירל", שלולא גוגל - ואולי גם איתו - אף אחד לא היה זוכר אותו. אבל הרגע הקולנועי הגדול ביותר בכל הזמנים הוא המבט שהג'וקר דופק בלייזה מינלי בקברט. אין, אין כאלה רגעים בקולנוע. הכל חרטה לעומת קברט. איזה כיף שפוסי מת בשיא. אני בטוחה, אגב, שהוא מרוצה מזה. הוא לא היה מסתדר בניו יורק של היום, עם כל המלחמות במעשנים. בקיצור, לכו תראו "קברט" ו"כל הג'אז הזה". אצל פוסי אף פעם אין סוף הוליוודי, יש פשוט סוף. הוא לא אוהב להשאיר מקום לדמיון. אני מעריצה את האיש הזה.

אתמול חברה שלי ואני עשינו רשימה של דברים שאני חייבת לדרוש מבנזוג. אני קצת התנגדתי אז היא כתבה את זה בכתב ידה ביומן שלי: שיתן לי המון מחמאות, שיישן איתי, שיתחרמן מהכתיבה שלי, כל מיני כאלה. זה נשמע מפגר אבל אני צריכה את זה. לפני שבועיים בערך התחלתי עם מישהו שאמר לי על ההתחלה שהוא קצת מסויג משום ש"ראיתי יותר מדי". הוא התכוון לזה שאני שרמוטה, יענו. במקום לנפנף אותו, המשכתי לנג'ס לו עד שהוא נעלם. בקיצור אני קצת טמבלית, כנראה, וצריכה רשימה. אז חברה שלי כתבה שהוא לא יהיה פחדן, שיקבל אותי כמו שאני, וכולי. אפשר לעשות טוסט מרוב שזה צ'יזי, אבל זה נכון. השרמוטות-נאצי הוכיח לי שאני לא כל כך מעריכה את עצמי, שזו דרך נחמדה לומר שאני נורא נואשת. חכו שניה, אני מרימה טלפון לאמת שלי - - -  יש לה צלצול של סטיל לאבינג יו של הסקורפיונז, איזו קרועה - הלו, אמת, מה נשמע? איך בג'מייקה? - - וואלה, טוב, אז אני לא אפריע. נדבר כשתחזרי.  - - טוב, אני אשקה אותם, באמת שכחתי - - להאכיל את אחיו של שקר? מה הוא אוכל? - - בייגלה, אה. הייתי צריכה לדעת - - טוב, דברי איתי כשתחזרי. ביי. - - אוף. שכחתי לשאול אותה. כנראה שאין לדעת אם מותר להיות נואשת. לא נורא. אולי בשיחה הבאה.