פינוי ירושות, מדרסים אנטומיים, מגן ברך, מייצב ברך, תומך ברך, מאוחדת עדיף
לא לקרוא לדברים בשמם. לדברים יש שוליים משוננים, צמחיה תאוותנית. אבל מי מדבר בחדר מלא העיניים. מי נוגס בפה של נייר. שמות שבאים, צללים במסכות. רפא אותי מהריקנות- אמרתי. (האור אהב את עצמו בחשכתי. ידעתי כשמצאתי את עצמי אומרת: זאת אני) רפא אותי- אמרתי*
וכבר שכחתי מאז (יצא מר)
http://www.youtube.com/watch?v=2zTjYFr_rMY
זה מה שעשיתי רוב הזמן: כשחברתי אל החול שדבק לי לכפות הרגליים (זה לא היה ממש חול, יותר כמו אבנים קטנות-קטנות-קטנות) הרגשתי מהצד של האבנים הקטנות את השמש מחממת בלי לעשות רעש (חום-של-שמש מונח עליהן לאט-לאט-לאט) ואחיזת האבנים מתרפה-משתחררת-מתנקה-מעצמה-האחיזה אבנים קטנות נושרות מצידי כף הרגל שלי. לזה הייתי קשובה (כל כך לאט זה קורה) פלאים גדולים באבנים קטנות.
ונראיתי רגילה לגמרי. עור עם סימנים של בגד-ים-ירוק ומשקפי שמש וסיגריה וספר ומצלמה ואיש לידי מעז-מודד-מטריד את המים מתריס כנגד סופברואר. נראיתי רגילה לגמרי. רק הים שנשכב מולי ואני שנשכבתי מולו, רק אנחנו ידענו שאני מקשיבה לאבנים שלו נושרות. עדנה שכזאת.
ואני יכולה. ואני יודעת. להרוס את הלאט הזה הזזה אחת של הרגל ניעור-סיעור קל כנגד הרגל האחרת. ואני עושה גם את זה, רק כדי להרגיש את ההבדל בין ה-לאט ל-מהר, לחדד את הפער. להתמקד. ובמחי-תזוזה-תנועה-יחידה אין שמש איטית יש שמש רגילה; במחי תזוזה-תנועה-יחידה אין נשירת-רסיסים-מוקפדת-ואקראית-בו-זמנית, יש סתם אבנים יורדות בכוח המשיכה; במחי תזוזה-תנועה-יחידה אפשר להרוס יופי ובתזוזה-תנועה-יחידה אפשר לברוא יופי אחר. תחתיו או מעליו. רק לבחור על מה להתמקד (וחשבתי -מילולית- על להסתכל ועל להיות מתוסכל. ואפשר להגיד עניין של בחירה. וגמזו לטובה) ואפילו שאני יודעת ויכולה, לא עשיתי את זה הרבה, את התנועה, רק כשממש רציתי להתמקד על ההבדל. אני עושה כזה כשאני אני: גוף-יחיד-הווה-שלם-נוכח. זה לדעת שיש לי כוח ושאין לי בכלל (שני הכיסים ההם. זה שבו אני עפר וזה שיש לי בו עולם. שני כיסים. כל הזמן. כל הזמן)
אני קשובה לשקט כשהים מדבר. ואין צורך להכביר-להכביד את זה במילים. מילים הן לעיתים חבורה של נשים עקרות יושבות באפס-מעשה (כמו להיות מובטל בקצה הגרף) מתבזבזות להן ועלומיהן-נעלמים לסתם (במקום לשווא. לשווא זה דרמטי מידי)
אני קשובה לשקט כשהים מדבר. סוג של נדל"ן שלא שילמתי עליו קיבלתי אותו ליומולדת אפס מתנה מאלוהים בחינם.
בבית תמיד צחקו עליי שיש לי אוזניים גדולות. שמעתי אותם.
לגמור מהצלחת: כשהגיע הטרין-כבד-אווז הרגשתי עליי את אותן תנועות של מריחה, הוא מיישר עם היד גבעה קטנה שנוצרה לי על הבטן מכל הנוזל-השומני-שלו שטרם התקשה. למטה שכבה ראשונה זה טוס-טו-נים-טס-טוס-טרו-נים שבירים פריכים נגיסים, אחר כך זה כבד מרוח (הזרע קל עליי כשהוא מורח. מקסימום תחו-שה. מינימום מש-קל) ולמעלה רי-בת-בצל-ותאנים-חצי-חמה. אמרתי לו: תלקק, בבקשה ------------ היין לא נשפך כמים הוא נשתה בקפידה. שנינו על הצד, הוא שותה אותי בהסבה. עוד לפני שנפתח הבקבוק אני מרטיבה ------------ באנטריקוט הוא כבר היה פחות עדין-חלק ורך-נמרח. המזלג ננעץ (מוכרח) ורק הסכין זזה קדימה אחורה (עקשנות והתמדה) אני לא אוהבת רייר גם לא וול-דאן אני צריכה שזה יפריש קצת נוזל (לא דם אבל מיץ בצבע אדמדם) הסכין מגיעה לצלחת (חריקה כמו צעקה) הוא ניצח. אני קרועה (בשר בחתיכות. 300 גר' אנטריקוט) את החסה אני אוכלת מהיד לפה, כמו פליטה רעבה, מינימום מתווכים ביני לבין מצעד הגאווה והתאווה --------- טרין שוקולד בלגי ואספרסו כפול. הוא מתוק ומר וחזק ונימוח. זאת המילה. אספרסו כפול (כפול) עכשיו (דאבל פארקינג הוא עושה עליי) מרגישה אותו ממלא אותי בכוח הגברא פולי-ילדים-טחונים מאבד בתוכי את האון & און הזה שלו. מתאבד מרוב עוצמה. ואז נחלש בתוכי (קטונתי, קטונתַ) זה עושה לי לרצות ל*** אותו.
קצת קשה לי ללכת או לשבת אחרי כל זה אמרתי לו אני צריכה לשכב ל-נו-אח.
אל תפחדי, דבר לא יקרה לך, אין עוד מחללי קברים. השתיקה, תמיד השתיקה, מטבעות הזהב של החלום. את קיימת בִּתמימות, את מתחפשת לרוצחת קטנה, את מפחידה את עצמך מול הראי. כל שעה, כל יום, הייתי רוצה שלא אצטרך לדבר. בובות שעווה כל האחרים ובעיקר אני, האחרת יותר מהם. איני מתיימרת לכלום בשיר הזה, רק להתיר את גרוני.*
----------- אבנים אבנים שחקו המים המים שחקו אבנים- שרתי את זה כשהייתי קטנה. שיר-שעבוד-לתקווה-אינסופית של ילדה דתייה בחולצה לבנה וחצאית כחולה. ועניבה כחולה עם סמל (לא לשכוח את העניבה) בארבע יש מפקד ואחר כך פעולה (רבי עקיבא איש צנוע היה רועה בין הרועים. צנוע אבל לא פראייר. למדן, עקשן, ראש המצטרפים למרד בר-כוכבא, חכם ומיסטיקן שנכנס ויצא מהפרד"ס ללא פגיעה. וגבר-מאהב נפלא: "היה מלקט תבן מתוך שערותיה". אין על רבי עקיבא. ולו רק על המעשה היפה הזה. דמיינתי אותם שוכבים על שאריות של תבואה. בקושי נר הם הדליקו, זה היה יקר אז ולא השקיעו בהגברה ותאורה. אז הם שוכבים בשקט, קרובים מאד לאדמה, פשוטי חיים ופשוטי איברים. הוא פולה לה מהשיער אניצים, היא לוחשת לו דברים יקרים) היו לילות. וימים
מי שחלמה, מי שנחלמה. נופים מופלאים לַיַלדוּת הנאמנה ביותר. האמנם. האור הקדורני של החלומות הטבועים. מים כאובים. החלום מאוחר מידי, הסוסים הלבנים מאוחר מידי, הסתלקותי עם מנגינה אחת מאוחר מידי. המנגינה הלמה בליבי. מישהו ראה אותי בוכה בחלום ואני הסברתי (במידת האפשר), במילים פשוטות (במידת האפשר), מילים טובות ובטוחות (במידת האפשר).
אלימותי האדומה היסודית נסוגה. הערווה בגובה פני הלב, נתיב האקסטזה בין הרגליים. אלימותי, אלימות רוחות אדומות ורוחות שחורות. החגיגות האמיתיות מתרחשות בגוף ובחלומות.*
http://www.youtube.com/watch?v=2_HXUhShhmY
* (א. פיסארניק) |