מה אני יכול לספר על לינץ' שלא חשבתם בעצמכם,

לא הרבה, אולי רק חוויה אישית קטנה מאוד לינצ'ית.

מלהולנד דרייב הפך אותי כמו שאף סרט לא הפך אותי

זה לא ש"עירום" של מייק לי או "שמש בוגדנית" של ניקיטה מיכאלקוב

או "מישימה" של פול שרדר, היו פחות עוצמתיים או סוחפים או מהפנטים

רק ש"מלהולנד דרייב" לא הרפה ממני ביום שלמחרת, גם לא בזה אחריו.

חמישה ימים שלמים הסתובבתי בעיר כאשר בניגוד מוחלט לרצוני, המוח שלי

החליט שהוא פותר את כל התשבץ ויהי מה.

הפנקס השחור,

הקופסא בלי המפתח,

ספל הקפה,

המלצרית, הפסיכולוג,

מפלצת החושך של פחי האשפה,

ויותר מכל "קיצור הדרך".

עד שלא הרגשתי שהכל ברור ופתור, לא יכולתי להניח לזה.

לבסוף, פגשתי חבר טוב שגם הוא חובב הז'אנר של התמיהה המשועבדת לחידות של לינץ'

ופלטתי בשצף קצף את ניתוחי המבריק השלם והיחידי שבא בחשבון לסרט הזה,

הוא צחק, צחוק שפרשתי כהערצה סמויה ליכולת הקוגניטיבית שלי, ואמר לי שאני אידיוט.

שסרטים של לינץ' זה כמו ציורים של אשר,

אתה לא אמור לפתור אותם,

רק ללכת איתם הלאה, לאן שלא תלך.

ההרצאה שלו בסינמטק היתה מדהימה ולא בגלל מה שהוא אמר

אלה בגלל שהוא היה נוכח כמו שמעטים מסוגלים,

זה היה מפגש של שאלות ותשובות,

וכשמישהי מצאה לנכון לבקש שיספר איך היתה הילדות שלו,

(זה היה קצת מביך, ונשמע כמו שאלת פסיכולוג הכי מיותרת)

הוא תיאר לה בפרוטרוט זיכרון ילדות חי וברור,

בו הוא שרוע בחצר ביתו מתחת לעץ ומטוסים חוצים את השמיים בטרטור מנועים רחוק,

הוא תיאר את האור מהבהב מבעד לענפים ואת קולם של המטוסים

(הם גרו ליד בסיס צבאי כלשהו) מתרחק ודוהה.

כשהוא סיים, הבנתי שלא היתה כל בעייה עם השאלה,

זה רק אני שכבר נוטה לפעמים לחשוב שנאמר כבר הכל

ואין דרך חדשה לספר את המוכר והבנאלי.

הרגשתי זקן מאוד באותו רגע.

אבל

בכל זאת

כמה מילים על התמונה.

כשהסתיימה ההרצאה, בעוד אני יורד במדרגות המובילות את אולם מס' 1

אל עבר הלובי, משמאלי, מבעד דלת יציאת החירום שבקומת הקרקע

ואשר תמיד היא סגורה/נעולה (מעולם לא ראיתי אותה פתוחה), אני רואה את מר לינץ'

עומד וחותם לקומץ נודניקים.

עכשיו, כיוון שהוא עמד ליד הוואן שלו, וניכר שהוא פורש כנף עוד רגע קט,

וכיוון שממש רציתי לשזוף את עיניי בפלא מקרוב,

עשיתי את הדבר המתבקש אך הלא הגיוני בכלל, ודחפתי את הבר של הדלת

בציפייה ברורה שהיא תהיה נעולה.

כמובן שהיא נפתחה.

כך, מצאתי עצמי עומד ממש קרוב למר לינץ'

(לא קרוב מדי)

מביט בו ובקומץ (הנודניקים, כבר ציינתי?)

אוספי החתימות ובצלם שכירכר סביבם

מתקתק את תיקתוקיו.

עכשיו כבר התחיל לדחוק למר לינץ'

ומפיקת הביקור שלו כבר סימנה לו את הדרך אל דלת הוואן.

בעודי עומד כך, חסר תנועה, מעש או מחשבה,

כאשר המפיקה הנמרצת למולי

ובינינו (בתנועה ברורה לעבר דלת הוואן)

מר לינץ' ורעמתו עימו,

פתאום, לפתע, מבלי כל התראה מוקדמת

זעקה המפיקה ללינץ' "עצור!"

לינץ', שכנראה כבר שהה מספר ימים ארוכים עם אותה מפיקה

נעמד על מקומו כנשוך נחש, צייתן, ממתין להוראות נוספות.

עכשיו, בהילוך איטי, הניפה המפיקה את ידה, והצביעה לכיווני,

"ירון בן נון!!! בוא! תמונה עם מר לינץ'"

בעוד אני מנסה להבין אם לינץ' הוא למעשה אלי יצפאן בתחפושת

והמפיקה היא לא אחר מאשר יהודה ברקן נטול כיסוי ראש,

שלח לינץ' את ידו ולפת אותי בלפיתה אמיצה כזו שלא מותירה

ספק קל שבקלים.

זה לא היה אלי יצפאן.

בתוך שלוש שניות נעלמה הפמליה כלא היתה,

ואני רצתי לרחבת הסנימטק, חיוור פנים לשאול מישהו אם

אני מי שאני או אולי פרפר שחולם שהוא מי שהוא אחר.

תודה לשיר שושני, המפיקה האמיצה, שהיא , מסתבר, חברה הכי טובה של תמר

שהיא גיסתי, ושלימדה אותי, שלפעמים הזיה שלקוחה ישר מסרט של לינץ',

היא אינה אלה צירוף מקרים בלתי אפשרי.