ג'ודי לא נתנה לרופא לסיים את דבריו. היא פרצה בשאגת שמחה, שלא תאמה את דמותה השברירית והעדינה. אדם, שנשא את קאדו על גבו, הביט באשתו  בעינים שואלות. זו לא ענתה, ורק חיבקה את קאדו, ובתוך כך הגניבה  נשיקה גם לבעלה.  "בסדר"  אמר, "יש ודאי  סיבה למסיבה הזו"  הזדקף  ממצב כריעה   ממושכת.  "כן" אמרה  וחיוך רחב, מאוזן לאוזן מרוח על פניה. "פשוט לא רציתי  לספר לך, עד שלא אהיה בטוחה. המחזור שלי איחר, ותחילה אפילו לא  לא יחסתי  לזה חשיבות,  קאדו הרי  דורשת את כל כולי,  ולכן  אפילו  לא רציתי  לעשות מזה  ענין גדול".     "לא רצית?"  חזר על דבריה,   ופרץ בצחוק  ."שדה שכמותך,  שמרת את דבר הבדיקה בסוד ולא אמרת דבר".  הוא המשיך לחייך מאוזן לאוזן  וניכר  היה בו  כי הוא  מאושר. "לא סיימתי לספר לך", גערה בו בפינוק. ובכן, נטלתי אותו את המדחום, וכמו אז בדיוק, כמו בשנים הקשות ההן לפני שאימצנו את קאדו,  מדדתי חום. שומע  אדם?"  המשיכה בהתרגשות גוברת, על אף שלא החמיץ   מדבריה מילה. הכספית במדחום הראתה כי הטמפרטורה אכן גבוהה. כמעט נחנקתי  . למחרת שבתי ומדדתי את החום. לא היתה לי סבלנות לחכות, והזמן לא זז.  ואכן,   למחרת  יכולתי  להתחיל לסמן על הדפים שקיבלנו אז, מהרופאים, את עקומת ההריון. דיאגרמה יפה שכזו"   צחקה בהנאה. "שדה משחת" חזר ואמר שוב, מתקשה למצוא  מילים  בפיו. ג'ודי ישבה מולו  קורנת מאושר. "אחר כך", סיימה את סיפורה,  "מסרתי דגימת שתן למעבדה, והיום  קיבלתי את התוצאה" יש הריון"   "יש!!"  צעקה קאדו, היא עשתה אזנה כאפרכסת,  כל זמן שג'ודי סיפרה את סיפורה. ועכשיו פרצה  בקריאת שמחה. השנים הושיטו יד זה לזו, ואחר נטלו  את יד בתם, ויחדיו פרצו במחול  סוחף.

"ועכשיו"?שאל אדם, חש אמנם כמשבית שמחות, אך בהחלט היתה זו שאלה במקומה. "איך עלינו לנהוג מעכשיו?", שב וחידד בדבריו את  שאלתו. האם תצטרכי להזהר? להימנע ממאמץ? שאל בעקשנות. ג'ודי ניערה שיערה לכאן ולשם,  החליקה  ידה  על קפלי חצאיתה, חשבה  מעט וענתה: "אולי  יהיה עלי להיזהר מעט,  אך לא נראה לי כי יש בכך צורך מיוחד. כלומר, להישמר יותר מהרגיל, כך גם אמר הרופא  בטלפון". ושוב חזרה למעונם השמחה שהושבתה לרגע  קט, והכול התחבקו  , צוחקים וצורחים כמטורפים.

 חלפו דקות ספורות  בלבד ,וקאדו הרגישה שהיא תתפוצץ אם תשמור את הסוד לעצמה. היא רצה לחברתה מיה שגרה בסמוך, ובעינים בורקות סיפרה לה שאמה בהריון.

"עשית זאת" גחן אדם, ונשק על שפתי אשתו. "עשינו זאת ",הזכירה לו ,חפנה בידה את סנטרו, והחזירה לו נשיקה אחת אפיים. אכן, אחת עשרה שנות עקרות ארוכות וקשות כשאול, הסתיימו ,והמופלא מכול קרה. כך הנהנה  בראשה,  מתפעלת וכמו מסרבת להאמין כי סוף סוף היא  הרה.  "אוי" אמרה בפינוק לאדם, "הוא או היא כבר בועטים בי".

"לאט לך" גיחך באהבה,  "הרי עדין אי אפשר להרגיש דבר".  "משבית שמחות  אחד" ענתה בעונג,  חושבת על ההריון שבא כך סתם, בלי כל טיפול. 

"פשוט קרה לך ג'ודי, מה שקורה לרבות מהנשים המאמצות", הסביר לה הרופא. למחרת היום.  ג'ודי ישבה במשרדו, וזה ציין בפניה כי השקט הנפשי שכה ניכספה אליו,  והלחץ החברתי שהוסר ממנה, כשהפכה להיות אמה של קאדו,  שיחררו את גופה  ונפשה. "זהו מקרה אופיני למצב שבו ככל שמתגבר הרצון לילד,  כך הופך הגוף חרד  יותר ולחוץ ומנסה בעוצמה כפולה ומכופלת, להפעיל את המערכות בגוף הגורמות להריון. אך אליה וקוץ בה: ככל שהמתח  והחרדה גוברים  ,כך  מתחזקים בגוף המחסומים שכנגד. כגודל הציפייה, כך גודל הכישלון. בקיצור,  לא אלאה  אותך  בהסברים.  רק אמשיל את המצב לסחרחורת: קיים רצון לילד,  ולאחריו  אכזבה כשזה לא מתממש,  שוב מתגבר הרצון  ושוב אכזבה,  כמו ריצה אחר הזנב של עצמך."  

"אני שברתי את המעגל הזה, כשאמצתי את קאדו"  קראה ג'ודי.  "בדיוק" הסכים הרופא,  "אז שיחררת את הגוף והנפש מדאגות, לא עוד לחץ ובדיקות, חסל  סדר עשיית אהבה בפקודה, כלומר, אפילו עצם קיום יחסי המין חזר להיות מה שהוא צריך,  ושוב אינו מותנה  בהכרח  להרות. הגוף מתרפה, הנפש נהנית ונירגעת, ואז, דוקא אז,  נוצרת מחדש האפשרות להריון".  

"בדיוק כפי שקרה לי", השלימה  ג'ודי. "בדיוק"  הסכים בחיוך הרופא. "ולכן" המשיכה באותו הגיון, "אני חייבת  תודה עצומה לקאדו שלי. עתה ד'ר סנה, אני חשה כאשה שלמה. קרה לי מין נס שכזה, התגשמות  חלום ורוד, עלה בידי לעשות זאת".  "אכן ,  ניסתרות דרכי האל", שב והסכים אתה הרופא.

שבוע  לאחר פגישתה עם הרופא, בשעות הלילה המאוחרות,  התקשתה ג'ודי להירדם. שנתה נדדה והיא שבה והתהפכה  במיטתה, מתקשה  למצוא תנוחה   שתביא אתה את השינה המיוחלת. עתה מיהרה לתקוע מרפקה בחוזקה בצלעותיו של בעלה. זה ישן לו שנת ישרים, ידיו ורגליו פשוקות כאילו רק הוא לבדו מצוי בה במיטה   הזוגית  ואין בלתו.  "קום כבר", דחקה בו בפראות, והבהלה הלכה וגאתה בה.  עתה כבר היתה נתונה בהיסטריה  של ממש,  וכך גם מצא אדם, כשניעור לבסוף משנתו,  משפשף את עיניו בתימהון. "מה קורה כאן,  לכל הרוחות", אמר ולא יסף.  פני ג'ודי היו  חורים כסיד, האור שהוטל על פניה, גילה לאדם ,כי רעיתו  סובלת כאבים עזים.      פניה  היו מעוותים, וגופה התקשח לקדם פני גלי הכאב שהגיעו חיש. הכאבים    היכו בגופה, תוקפים ומכאיבים ברמות מטורפות. שיניה נינעצו בשפתיה, נושכות בהן עד זוב דם. היא החניקה את זעקת הכאב שעמדה  לפרוץ מגרונה,  חוששת פן    תעיר את בתה.

אדם היה מוכה פלצות. באחת הסיר את שרידי השינה האחרונים מעל פניו,  ועתה היה כבר ער לחלוטין.  "למגן דוד  אדום,  דחוף" דחקה בו רעיתו, ודימעות כאב עז    עלו בעיניה.  "אני מדממת".  לא היה צורך במילה נוספת. אדם, מהיר כברק , זינק  לעבר מכשיר הטלפון. לא חלפו דקות ספורות, וכבר היבהב  בכביש העולה לבית אורו  האדום של האמבולס, זה שהוזעק  למקום מטיל צלליתו על קירות  הבנינים הסמוכים.  ג'ודי  חשה כי גופה ניקרע לגזרים.  הכאבים  הטריפו  עליה את דעתה  .  הרופא החזיק בידה, תוך שהוא בודק את לחץ דמה. אדם,  מחה את הזיעה הקרה  שביצבצה על מצחה של  ג'ודי.  הרופא  ביקש  להקל על כאביה והזריק לה זריקה לשיכוך כאבים. "השתדלי   לצמצם את תנועותיך" הורה  לג'ודי, כל תנועה שלך,  לצורך ושלא לצורך,  גורמת לשטף  הדם שיגבר.  אתן  לך זריקה נוספת, הנקראת זריקת חיזוק.  יתכן שההריון נשמר עדין, והעובר לא נפל.  לכן, אם זוהי ההנחה, אזי זריקת  החיזוק תחזק  את הרחם, תשתדל למנוע את התכוציותיו של הרחם, ותחזיק בעובר. עתה כבר עצמה את עיניה בכוח, נישאת החוצה על אלונקה. היא הועלתה   לאמבולנס, מתייסרת  בכאבים. אדם נטל עימו את בתו.  זו המשיכה לישון כל אותה עת, מבלי לחוש  במאום. הוא הניחה במושב שלה שהיה מותקן במכוניתם, ומיהר  לדהור  בעיקבות האמבולנס, זה שנשא אתו  את רעיתו ואת תיקוותיהם, היישר לעבר בית החולים.

 שם, המשיך אדם לשאת את קאדו בזרועותיו, ג'ודי כבר הובלה על גבי האלונקה,  לחדר המיון. ואז, אז  ניעורה בתו משנתה. היא ניצמדה לאביה חובקת את צוארו  בעוז. לראשונה מאז פקחה את עיניה, הציצה לצדדים מעל כתפו של האב. המחזה  שראתה לא נעם  לעיניה. דם ביצבץ  מהסדין שעטף את אמה, והקטנה שלא הבינה עדין דבר וחצי דבר מכל שחזו בו עיניה,  ניתקפה  בחרדה עצומה. "אבא, אבא", קראה מחבקת ביתר שאת את צוארו כמנסה  להתחפר בתוכו  ולהיעלם  כדי לא לראות את הזוועה. עתה ישבו האב ובתו,  מחוץ לחדר הטיפולים, של מחלקת הנשים.  יותר מכל, חשש אדם לגורל העובר. הוא חרק בשיניו עד  כי  חישבו להישבר.  קאדו שבה ונירגעה  לאיטה. ואז  הוא יצא במפתיע מחדר הטיפולים. הרופא..

סבר פניו היה  חמור, והצביע כאלף עדים על הסיפור  העצוב. "מצטער" הניח ידו על  כתפו של  אדם. "אני יודע  עד כמה היה התינוק חשוב לכם".  "העיקר דוקטור ", קטע  אדם את דברי הרופא,  "מהו מצבה של ג'ודי?" עיניו הביטו בחרדה בפני הרופא.  "עשינו לה גרידה, והיא ישנה שינה עמוקה. היא חלשה מאוד, ויתכן  גם שתסבול מכאבים. אני מציע אדם, כי תשוב הביתה עם בתך, ממילא  ג'ודי תישן עד הבקר, וגם לך מגיעה מנוחה הגונה מהמתח וההתרגשות".

אדם פסע החוצה  לאיטו, חובק את קאדו. הוא חש נבגד, "זה לא הוגן  ,כל הענין הזה" מילמל "למה דוקא אנחנו?"  המשי מבלי להיות ער למבטים המוזרים ששלחה בו בתו. זו, תמהה  ונבוכה, שאלה במפגיע "אתה מדבר אל עצמך? אבא, על מי אתה כועס?"    "האמנם אני מדבר אל עצמי?" השיב לה, מנסה לגחך, "סתם כעסתי, כעס שלא יעזור. הרגיז אותי שאמא כבר אינה בהריון". תשובתו הגבירה את בילבולה של הקטנה. "מה?, אמא  כבר בלי התינוקי?" לא יהיה לי אח?" 

"כרגע לא חמודה" ענה לה נושק על לחיה. אולי חדר גרגר חול לעיניו, או אבק בלתי נראה, אולם דימעה נשרה מעינו של אדם,  ניתגלגלה לה במורד לחיו. הוא שף את לחיו, חש בזקנו המצטמח. קאדו שילבה את ידיה חזק סביב צווארו של אביה."אני אוהבת אתכם אבא, הכי הכי בעולם".  "גם אנחנו  אוהבים אותך, חמודה, יותר מכל  דבר אחר בעולם".  "נבוא לבקר את אמא?"  שאלה בשקיקה.

  יבורך הגיל הצעיר, שממהר  למחוק  מהזיכרון את הסדין הספוג בדם. זהו גיל בו זוכרים  רק מה שרוצים וכמהים אליו. "נבקר ועוד איך"  ענה.  "עכשיו שכבי לישון,  ואני אשיר לך  שיר ערש".  קאדו צחקה, חושפת שינים לבנות בוהקות כפנינים  צחורות. "אבא, שישמעו את השיר גם  פפוצ'י וליבי". הבת מיהרה להיכנס אל מתחת השמיכה, ועוד בטרם הספיק אביה לפצוח בשיר, נירדמה הגברת חיש קל. עייפותה גברה עליה. אדם נטל לעצמו כוסית וודקה, מתישב בכבדות על כורסת העור. עתה חש עייף ומובס. גם כוסית המשקה עשתה את שלה, והוא נירדם כהרף עין. כך גם מצא עצמו בכורסה בבוקר, כשניעור משנתו ובגדיו עליו. על אף מחאותיה הקולניות  ,  וחרף הבטחתו, החליט אדם להסיע את קאדו לגן. משם מיהר למחלקת הנשים בבית החולים. "שאול ואבדון, אדם", קידמה ג'ודי את פניו. היא ניסתה להתישב, אך גנחה מכאב.  "הכול עדין מסתחרר סביבי", מילמלה חלושות. ידו הארוכה של בעלה מצאה את ידה, מרגיעה ככל שרק ניתן. שוב ניסתה ג'ודי לגרש את הערפל ממוחה, אך כאביה תכפו, גוזרים כסכינים חדות, משספים את  מעיה. האחות שהוזעקה למיטה של ג'ודי, מיהרה לתת לה זריקת הרגעה. זו גרמה לחולה הכואבת לשוב ולשקוע  בתרדמה,  עיפה וסחוטה כלאחר מאבק איתנים קשה מנשוא.

 אחר הצהרים, שבו אדם וקאדו לבקר את האם. כאביה נעלמו כלא היו. לא נישאר מהם כל זכר.  ג'ודי קרבה את קאדו למיטתה. זו הביטה בחשש באמה החזקה תמיד,  שפתאום חולה כאחד האדם, שוכבת חסרת אונים במיטה. ג'ודי חיבקה אותה אל לוח ליבה. עתה החוותה בידה לעבר הדלת הירוקה, שחצתה את המסדרון הארוך. "רואה אדם", שם, מעבר לדלת, זו כבר מחלקת  היולדות. חשבתי שהפעם אגיע לשם סוף סוף, אך ניגזר עלי שלא אחצה את הדלת הזו, עדיין לא, על כל פנים. דע לך בעלי היקר", שבה והכריזה בקול, כלוחמת בלתי נילאת,  "דוקא ההפלה הזו גרמה לי לחזור ולהחליט. דוקא אחזיק מעתה בשני הדברים." לא נעלמו מעיניה סימני השאלה שהסתמנו להם בפני בעלה. עתה שבה להסביר את עיקרי משנתה: "אמשיך עד טיפת הוסת האחרונה, ובכל כוח הרצון שלנו. עד גבול קצה היכולת וביתר תוקף אמשיך בטיפולים. אולי יגרמו אלה בסופו של דבר,להריון.  ועם  זה,  לא נוותר  ונמשיך  בהליכים  הקשורים באימוץ תינוקת חדשה למשפחה, נמשיך להיערך  להבאת אחות נוספת לקאדו. אדם האזין ברגשות מעורבים לדבריה הנחושים של אשתו. מצד אחד,  חש כיצד מתחזקת והולכת הברית בינו לבינה, ומאיזה חומר קורצו שניהם. אם הם מסוגלים לעמוד שוב בניסיון כזה, ולא להישבר. אז באמת רק השמים הם הגבול. אם לא כשל כוח הסבל,  הכול אפשרי.  אך מצד שני ידע כי הוא מותש. גם אם עדין לא הודה בכך, המחיר שידרשו לשוב ולשלם בחיי המשפחה, סבל הטיפולים וההוצאה הכספית הכבדה שבצידם, הרתיעו אותו, אך לך ונסה להניא מהחלטתה את ג'ודי,  הנחושה כל כך להמשיך. ככל ששב ובחן את החלטת אשתו, ידע כי הפסיד במאבק.   ג'ודי  לעולם לא תותר. כך, בהארת   פתאום, הבין כי השקט שחיו בו עד כה, מאז שאימצו את קאדו, היה פשוט פסק זמן מבחינתה של ג'ודי. הוויתור לגביה, כך ידע עתה בחוש,הוא כויתור על נשיותה. כך ראתה היא, את פני הדברים,והיתה איתנה בדעתה שתצליח בכך. יום אחד, ידע, היא תעבור בדלת הירוקה הזו, ממחלקת  הנשים, למחלקת היולדות. הרופא החליט לשחרר את ג'ודי, מהאישפוז שניכפה עליה. חיש קל נסתימו הליכי השיחרור מבית החולים, השנים שתקו רוב זמן הנסיעה,  ורק קאדו קישקשה לה ודיברה אל חבריה פפוצ'י וליבי. כך היה עד שפתחו את דלת הבית. למראה ציור שהבת הניחה מבעוד מועד, התרגשה ג'ודי עד עימקי נישמתה,  חיבקה ונישקה את ביתה. הכרזה, הציור שהכינה קאדו הכריזה בציורים מתוקים  ואותיות ילדותיות חמות ואוהבות: "אמא שלי, אני הכי אוהבת אותך בעולם"  מזוית עינו  ראה אדם את בתו מציצה ומודאת שאין כל כתם דם בנמצא. בערב הפתיע אדם את בני משפחתו ונטל את אשתו ובתו למסעדה. קאדו קיפצה נירגשת מגודל המעמד  שכן היתה לה זו הפעם הראשונה בחייה, שהסבה לארוחה במסעדה. עוד שנים רבות אחר כך, יזכרו הנוכחים את טעם גן העדן של הארוחה המצויינת הזו.

ושוב חזרה לה שיגרת  הטיפולים. ג'ודי השתדלה בכל מאודה, שסידרת הטיפולים לא תפגע בבית ובעיקר לא בבתה. בני המשפחה, כך השכילה ג'ודי להבין, היו חשובים  לה מכל, וגם אהבתה לקאדו הלכה וגברה אם אפשרי בכלל. ואז, יום אחד בשעות  אחר הצהרים המוקדמות, אירע הדבר. קרני השמש יקדו בעוז, לוהטות ככיבשן. זיעה  ניגרה מפני האנשים שפסעו בכבדות, צעדיהם מהוססים, מעולפים מהחום הכבד.  ג'ודי ניגבה את אגלי הזיעה שעל פניה, וכדרך שיגרה, מבלי שאף תשים ליבה לכך, הושיטה ידה ושלפה מעטפה חומה מתוך תיבת המכתבים. המעטפה הזכירה לה נישכחות,  וכנשוכת נחש,  מיהרה לקרוע את שפת המעטפה, בוחנת נפעמת את הכתוב: "בקרוב מאד יגיע תורכם לקבל תינוקת נוספת למשפחתכם. אנא", הוסיף הכתוב וביקש, "הישארו בביתכם בימים הקרובים שכן בכל יום, תיתכן הקריאה המיוחלת בטלפון, לבוא ולקחת את בתכם השניה. על החתום: 'השירות למען הילד'" .ג'ודי מיהרה להניח את כף ידה על פיה, חונקת את זעקת האושר שביקשה לבקוע מגרונה. "סוף סוף" חשבה  לעצמה. "סוף סוף יגיעו לקיצן חמש שנות צפיה". היא נזכרה בבקשה לאימוץ שהגישו במלאות שנה וחצי לקאדו. ההמתנה הארוכה      התארכה עד לבואו של היום המאושר הזה. היא חשה לביתה ומיהרה לבשר לבעלה  את הבשורה המרעישה. עכשיו, ללא בושה,  קפצה כמטורפת, למישמע שאגת השמחה שהשמיע בעלה. זה כבר היה מנוי וגמור ביניהם שיאמצו תינוקת נוספת למשפחה. קאדו, שהיתה כל עולמם, שימשה להם דוגמה ומופת לתינוקת המבוקשת.  בעצה אחת עם יועצי השירות למען הילד, שליוו אותם בכל אותה תקופת המתנה מורטת  עצבים, בישרו לה לבתם טיפין טיפין, את הרעיון, שתהיה לה אחות נוספת  בימים הקרובים. זו לא מצאה נפשה מאושר. היא מיהרה לבשר לחבריה ולכלבתה,   והללו סיפרו כמובן לכל מי שרק רצה לשמוע, כי בקרוב תהיה למשפחה תינוקת נוספת, אחות לקאדו. והיום המיוחל הגיע.