שלום, קוראים לי יולי ואני ג'אנקית של חופש. ספק אם תמצאו אותי על אי בודד משזפת את עצמי לדעת, אבל בדרכי, אני שומרת על החופש שלי (כפי הבנתי) בקנאות רבה. לפני לא הרבה שנים, שאלתי חבר גדול ממני (לא בהרבה), מה ירצה לעשות כשיגדל. "כל דבר שהוא ובלבד שיהיה משמעותי וצודק", אמר והוסיף: "לא סתם פרנסה ועסקים, משהו גדול באמת. לטפס על הרים, להציל בני אדם מתופת, לכבוש, להגן מכיבוש, להמציא, להשמיד." * בחור מבריק, ממשפחה מדהימה. נדמה היה שבכל דור חדש למשפחתו, איש עם נפה דקה העביר דרכה את כל הכשרונות והיכולות שניתן רק לאחל לבריות וסינן בה במיומנות רבה את כל מה שעלול להחשב לבינוני. * האמנתי לו, האמנתי שזו הדרך בה אנשים צריכים לחיות, מבלי להשקיע רגע של מאמץ בכל דבר שהוא פחות מזה. לפני חודשים ספורים נפגשנו לקפה – לאחר שלא התראינו מזה זמן רב. הוא עיין בתפריט, שאלתי אותו תוך כדי מה חדש, מה הוא עושה בחיים... הוא דחה את שאלתי ב"שנייה" והמשיך לבהות בתפריט עוד זמן רב לאחר שסיים למפות את האפשרויות שהוצעו בו. * "טיולים, לימודים, עבודה, לא משהו לשלוח עליו מכתבים הביתה, אבל בסך הכל היו שנים לא רעות. מה איתך?" * "היו...?" התעכבתי * אין לי שום דבר נגד דת, באמת, כל עוד אינה כופה את דרכיה על אלו שמסרבים לאמצה לליבם. איני מכירה את רזי הסנטולוגיה, אך זוכרת שקראתי שכל המנטרה הזו מבוססת על כבוד לחופש האדם ואמונתו. אז למרות המיסיונריות ולמרות הכלכלה ממצוקותיהם של בני אדם, תמיד אמרתי שכבודה במקומה מונח. למה? כי אם יש אנשים שזקוקים לפסיכולוגיה בסנט ולוגיה בגרוש בכדי להכיר בחופש שלהם – מי אני שאעמוד בדרכם? * דיברנו המון, על למה, על איך, על החיים שלו היום וגם על חוסר התוכניות לעתיד. על זה שהוא תמיד הרגיש שמשהו חסר בחיים שלו וששמח לפגוש את מי שטוען כי יש ביכולתו למלא את החסר הזה. ששמח בתמורה למלא את חסרונו של הטוען – בסך 400 שקלים חדשים, בתור התחלה. שהוא מגלה את עצמו כל פעם מחדש ונהנה מהדברים הקטנים של החיים. אני לא יודעת לומר מה, אבל היה בו משהו כבוי, לא צמא, לא שואף. * המרכזים האלו, עם הברושורים והספאם וההבטחות לחיים טובים יותר, צצים בזה אחר זה כמו פטריות אחרי גשם חומצי. אותו אדם, שפעם נהנה מחדוות היצירה, מהישגים, מכיבוש, מהיותו האל של עצמו – לפתע מתקשה להגדיר עוצמה וערך מהם. לפתע כל שטות שנראתה תמיד ברורה מאליה רק קשה לישום, נשמעת כמו תגלית מרעישה. לפתע החיים הופכים למשחק פאק - מן ומרדף אחר אותן תגליות והדבר הזה, אליו התכוונת כשאמרת פעם "לעשות משהו גדול באמת, משמעותי וצודק" נזרק לשולי הדרך. * שאלתי אותו אם הוא גילה מה הדבר שחסר לו ובאופטימיות זהירה הוא אמר שלא טוב לשמור דברים בבטן ושאם יחייך אל העולם – הוא יחזיר לו חיוך. חייכתי, בצער רב. *וגם בקשתי מהם בנימוס להסיר אותי מרשימת התפוצה שלהם, אך משום מה הם חייכו בחזרה והציעו לי גם היום, לבקר ב"מכללה" שלהם ברוטשילד. |