אחת מהמסיכות הדמיוניות הגרועות ביותר - המסרסות ביותר - עד כדי כך שהיא חוצה את ההיסטוריה, היא הפרסונה של העוצמה הדמיונית כאי-תלות באחר. בימינו הכזב האידיאולוגי הזה מתבטא בעניין אחד מרכזי, העצמאות כעצמאות כלכלית. החדירה של העצמאות הכלכלית הכוזבת לתוך החיים הפרטיים מתווכת ב"גבריות" תחת "ילדותיות", גם, אגב, שה"גבריות" הזו הופכת ל"נשיות" מועצמת, תחת המסמן האידיאולוגי של האישה ה"עצמאית".
הילדותיות הכוזבת הזאת מתבטאת בסירוסה של ההתלהבות וסירוסה של הנתינה. ההתלהבות הראשונית מיד מסורסת כאות של חולשה, האדם המעניק לזר/ה את הסטריאוטיפ הבזוי של האובססיה, או של אי-בררנות לגבי האובייקט החסר שלו בתור סחורה שלא הובהר עד הסוף "איכותה" בתוך שוק הבשר התחרותי.
מכאן עולה שהמיתוס של אהבה רומנטית - עם הקשריה הבורגניים הנפוצים, כלומר של התאהבות חד-פעמית לצורך הקמת משפחה "חד פעמית" איננו מסוגל עקרונית להעלות על עצמו בשר וגידים לנוכח הפאסדה של עוצמה ואי-תלותיות באחר. "האהבה איננה באמת מותרת" (אנדרה ברטון), גם בחברה הפסאודו-ליברלית.
כאשר בני אדם נקלעים - בעל כורחם למעין יחסי אהבה כזו הכופה את עצמה עליהם,( ומיד זו זוכה להשמצות, אפילו מפיהם, בתור "אובססיביות", "הרסניות", קשר "לא-בריא" וכו'), עולה חרדה של ניפוץ המגננות המעיקות האלה מפני הממשי, מפני החשיפה המעורטלת של סיבת האיווי שלהם. החולשה הממשית מתגלת בהשמצות עצמן, בתלותיות האידיאולוגית השוללת כל צורה של חיים אחרים. |