כותרות TheMarker >
    ';

    חן הקוקייה

    \"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
    ז'אן ז'אק רוסו

    ארכיון

    על הימים שנחשבתי לנער מופרע

    96 תגובות   יום שישי , 4/3/11, 18:39

    ''

     

    עכשיו כבר אפשר לגלות: מעולם לא הייתי אשה ולעולם לא אהיה

     

    מזל שבמסגרת הקיצוצים במשרד החינוך העיפו כבר לפני שנים את שיעורי המלאכה מבתי הספר היסודיים, כך לפחות אצלנו בתל–אביב. אחרת היו עלולות גם הילדות של היום למצוא את עצמן כמוני בגיל תשע, כשחיכיתי נזופה מול דלת המנהל, בתחילת שנת הלימודים בכיתה ג'. אז, בבית ספר חדש (אחרי שעברנו דירה), לא הייתי מוכנה בשום אופן להיכנס לשיעור מלאכה–בנות, ליטול לידיי מסרגות וכדור צמר ולהתחיל בעיסוק הכה–נשי, בזוי וארכאי בעיניי של סריגת צעיף מחמם. שעה יובשתי על ספסל דלוח מחוץ לחדרו של המנהל, שם איים עלי הנ"ל בהשעיה לאחר שברוב חוצפתי באתי אליו בדרישה המופרעת להצטרף לבנים בנגרייה. הוא התעקש וגם הרים את קולו ליצירת אפקט מפחיד, אבל אני הייתי עקשנית יותר. אפילו אמא שלי, שעמדה לצדי ברוב הפעמים, לא תמכה בי בעניין הזה - למה לך להתחיל את השנה ברגל שמאל בבית הספר החדש? שאלה. אבל אני אמרתי לה, שאם אין לה כוונה לעזור, לפחות שלא תתערב. זו מלחמה שלי, ואני אנצח.

    וכך היה. עברו כמה שבועות של שביתת–סריגה מצדי, הסתובבות בחצר וקליעה משועממת לסל, עד שזכיתי בהעברה הנכספת - הראשונה בתולדות בית הספר, (ואולי גם האחרונה, באמת שלא עקבתי אחרי המוסד) - ובסוף עברתי לבנים, שם יצרתי מתלה מכוער למגבות, עד שהגשתי בעצמי בקשה לחזור למלאכה–בנות, כיוון שהבנים עצמם היו חומר אנושי בלתי נסבל, ואצל הבנות עברו לנחש–קטיפה שמצא חן בעיני הרבה יותר מהתפלצות העאלק–דקורטיביות שנכונו לבנים בהמשך השנה. אחרי התקרית הזאת איש כבר לא התפלא כשדרשתי להצטרף לקבוצת הכדורגל של הבנים. התקבלתי מיד. אולי גם עזרה איכשהו העובדה שהייתי השחקנית הטובה ביותר, מכל הבנים, וכשהיו משחקים בשכונה, ושניים היו בוחרים קבוצות, הייתי נבחרת ראשונה. אני כבר לא זוכרת באילו עוד הזדמנויות הייתי ה"בת הראשונה ש" - אבל היו כאלה, לא מעטות, ולי היה באמת ברור שאין הבדל. כל מה שהם יכלו לעשות, יכולתי אני לעשות טוב יותר.

    מיום שידעתי ללכת בערך, ידעתי גם לשחק כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדוריד, לשחות, אבא שלי לימד אותי לחתור בסירת משוטים, בקאנו, בקיאק, להתהפך, לעלות על פני המים, לשחק כדורת דשא בכדורי עץ ובכדורי ברזל, לשחק ביליארד וסנוקר. לרכוב על אופניים למדתי לבד והם הפכו לכלי הרכב הבלעדי שלי. מגיל אפס אני לא זוכרת שפחדתי ממשהו. תמיד רצתי לתוך הים, גם בחורף. אהבתי את כל הכלבים, כולל דוברמנים ובוקסרים, שהיו להיט בשנות השבעים שבהן גדלתי. אבי לימד אותי להבדיל בין כל הגזעים - בין ההאונדים, כלבי הציד הרגישים, לבין כלבי הרועים הנאמנים, הטריירים החמודים, הבולדוגים לסוגיהם ששובים את הלב בסרבולם דווקא. למדתי איך לגרום לכלב לשמוע לי, להוביל ברצועה, איך להפריד בין כלבים שרבים, אפילו גדולים, איך להרגיע כלב. אחר כך שיחקתי טניס, רצתי, הייתי אלופת תל אביב של התיכוניים בהדיפת כדור ברזל (תואר שנהגתי להצניע למשך עשר דקות בחיי, כי הוא לא נחשב נשי, אבל, כאמור, אלה היו רק עשר דקות והן עברו), שיחקתי ואני עדיין משחקת בהתלהבות טניס שולחן ושונאת להפסיד. בעיקר שונאת להפסיד. בהכל.

    ''
     

    ארטמיס בציור על כד יווני

     

    תמיד הייתי תחרותית וחזקה ומנהיגה בסביבה החברתית הקטנה שלי, וכילדה היו לי חברות טובות, אבל שיחקתי בעיקר עם הבנים בגלל הספורט שאהבתי - ומתישהו בגיל ההתבגרות קלטתי שאיכשהו, כל התכונות האלה שלי מנוגדות ל'נשיות' - לא רק החיצוניות - הלבוש של בן וכאלה, והעובדה שעד גיל 17 לא לבשתי חצאית או שמלה, אלא גם תכונות האופי - החוזק, ההחלטיות, המנהיגות וההיעדר המוחלט של 'עדינות' במובן של חולשה והתבטלות בפני בנים וצורך בתמיכה, במשענת או בעזרה מסוג כלשהו. ובאמת, לא היה לי אף פעם חבר, אף בן לא העלה על דעתו להתחיל איתי, וכשחברותיי יצאו עם בנים, הוזמנו למסיבות, רקדו דיסקו וסלואו וזכו לנשיקה הראשונה, אני ישבתי בבית, קראתי ספרים וחרשתי אנציקלופדיות, או קלעתי לסל לבד במגרש. הייתי מין אנדרוגינוס עד גיל 20, וגם אז התחילו איתי רק גברים בני 40 וצפונה ובכלל לא בני גילי, וכל הניסיון המיני שלי היה כבר אחר לגמרי וביזאר להפליא. כשמי שלמדו איתי בתיכון נתקלים בי היום, הם פשוט לא מאמינים למטמורפוזה שעברתי, זה נראה להם מופרך, כאילו אדם אחר, כאילו עברתי שינוי מין.

    לסופר אהרון אלמוג יש סיפור קצר: "על הימים שנחשבתי לנער מופרע" - וזה בדיוק הסיפור שלי. כשנשים מתיפיפות באתרי היכרויות ומכריזות על עצמן בכינוי הבזוי אשה–ילדה, אני חושבת שאני בעצם אשה–ילד–מופרע, ושזה דווקא מיוחד וחינני. האמת, חינני יותר כבדיחה פרטית לעצמי, פחות לגברים שאני פוגשת בדייטים, שנחרדים לגלות צד זה שלי בתוך האשה המתוקתקת על עקבים בבית הקפה. בגיל 17, בטיול באיטליה, קניתי את פריט הלבוש הנשי הראשון שלי מאז שנולדתי בערך. זו היתה חצאית ג'ינס של בנטון, ולא אשכח שכשפתחתי את הרוכסן  והורדתי אותה לפני שהתיישבתי על האסלה, צחקה אחותי שהיתה אז בת עשר והראתה לי שחצאית אפשר להפשיל ולא צריך לפתוח לה את הרוכסן כמו למכנסיים. עד כדי כך הייתי בורה בעניינים הנשיים האלה. החזות הנשית שלי היום מטעה, כי בפנים נשארתי בדיוק אותו בן שהייתי, בעידן הטרום פוליטיקלי–קורקט, כשעוד תויגתי בלי בעיות כילדה 'מופרעת' והתווית האימתנית הזאת נסחבה אחריי ב'תיק האישי' מכיתה לכיתה, לזוועת הורים ומורים.

     

    ''

    פאולינה בורגזה כוונוס המנצחת, אנטוניו קאנובה 1805-7


    דווקא ליוונים הקדמוניים היתה קשת של דימויים נשיים, ואולי שם הייתי מצליחה למצוא את עצמי - בצד אפרודיטה (ונוס), אלת היופי והאהבה הסופר–נשית, שלימים, באמנות הרנסאנס תוארה או עולה מקצף הגלים או מסרקת את שערה הבלונדיני מול המראה, היו גם אתנה אלת החוכמה והמלחמה, ארטמיס (דיאנה) אלת הציד שתוארה תמיד בחברת כלביה, וכמובן האמזונות - שכרתו לעצמן את שד ימין כדי שיוכלו לדרוך את הקשת ביתר יעילות. וכל אלה בכל זאת היו נשים, רק מסוג אחר. כלומר, איכשהו לפני 3000 שנה כבר קלטו, מה שמאוד קשה היום, שהנשיות פנים רבות לה. כי בעולם שלנו, גם היום, על כל צדיקה בסדום כמו אומה טורמן בקיל.ביל, דמי מור בג'י.איי.ג'יין ואנג'לינה ג'ולי בטומב ריידר, יש המוני אשה יפה סטייל ג'וליה רוברטס שמנציחות את דימוי העלמה במצוקה - אשה הגונה או  זונה שלא באשמתה, באמת לא משנה - המוצלות מגורלן האכזר על ידי אביר עז נפש, יפה בלורית ומגוהץ חליפה.

     

    ''
     

    דמי מור בג'י.איי.ג'יין

     
    בשנים האחרונות שמתי לב שדימוי נשי אחר השתלט על השוק - תרתי משמע, כלומר גם על השוק הצרכני - זה של הפיה, ומילא את חדריהן של המתבגרות, וגם - אבוי - של נשים באות–בימים, בפסלוני חרסינה צבועים של יצורות עדינות כנפיים. הדימוי של הפיה, שמקורו באסכולה האמנותית הרומנטית של סוף המאה ה–19 באירופה, הוא מכת מוות לאשה המודרנית: היא שברירית, מופיעה למחיאת כף, נעלמת בנשיפה, כל יעודה הוא הגשמת משאלותיו של בעליה, אין לה דעה עצמאית, היא לא חושבת, לא מרגישה, לא תובעת דבר לעצמה, וכמובן גם לא יצרית ולא מינית. בקיצור, האנטיתזה לתנועה לשחרור האשה.

    ''
     

    פרפר, לואיס ריקרדו פאליירו, 1893

     

    בעקבות הצלחתי הבלתי צפויה אצל גברים - רק מבוגרים ממני בשנים רבות, בני גילי מעולם לא נמשכו אלי - איכשהו הצלחתי להתאפס על הצורה הנשית שלי בגילאי העשרים ואפילו אימצתי שלל שמלות, עקבים ועגילי טרופיקל. בשנים האחרונות, השד יודע איך, כנראה מתוקף הפרפקציוניזם שלי ונטייתי הכפייתית, עוד מצאתי את עצמי מתמכרת באופן תמוה למדי לפולחן הטיפוח, החלקתי את עצמי בלייזר ואני שוקדת על בניית ציפורניים ושיזוף במכונה. אבל בתוכי נשארתי בדיוק אותו כדורגלן מתוסכל - הנשיות היא לא חלק מהגדרת העצמי שלי. תמיד אגדיר את עצמי כאדם ולא כאשה.
    לשיוך הנשי שלי אין כל משמעות בעיני. בעת רצון אני עדיין משתחלת עם ציפורניי האדומות כדם למכנסי ספורט קצרים לגופיית גולשים, גם בחורף, עושה ספורט, משחקת עם כלבים, רצה ונחבלת, אדישה לפגיעות פיזיות, לחום, לקור ולכאב, בעלת פתיל קצרצר, עצבנית, תוקפנית, קולנית, דחקאית ודווקאית. גם במערכות היחסים שלי, כולן, בעבודה, באהבה, אף פעם לא התברברתי, התקשקשתי והתנחמדתי, כפי שאולי נשים מסוימות וגברים רבים חושבים שמצופה מאשה. הייתי תמיד עניינית, ישרה וכנה עד כאב, אסרטיבית ודומיננטית. אי אפשר להגיד שתכונות אלה זכו להצלחה רבתי ושהפופולריות שלי היתה בשמיים כמו של הנשים סביבי שהקפידו על תדמית המאמי, אבל בהחלט מצאתי את המקום שלי בחיים ואפילו הצלחתי לדוג גברים ספורים שלא פחדו ממני.

    תמיד בירכתי על כך שנולדו לי שני בנים ולא, חלילה, בנות, כי אין לי שמץ של מושג איך לגדל בנות ובמה לעזאזל מתעסקות בנות כל ילדותן. המחשבה שהייתי עלולה למצוא את עצמי מסרקת בראציות, קולעת צמות, אופה מאפינס וקונה מלתחה ורודה מעבירה רעד בגווי. שלא לדבר על מריחת לק לגן! (כן כן, פעם איחרה מישהי לשיעור איטלקית שהשתתפתי בו בטענה שבתה הכריחה אותה בדקה התשעים למרוח לה לק לגן!)


    כשבני הבכור היה בכיתה ב' והשתתף בחוג כדורסל בהפועל, ביקשה אותי אחת האמהות בכיתה לשאול את המדריך, אם גם בנות יכולות להצטרף לקבוצה. הבטחתי לה שאשאל. בדרך, במכונית, אמר לי בני החגור מאחור: "למה לשאול? ברור שבנות יכולות להשתתף. בנות יכולות לעשות כל מה שבנים יכולים". נכון, עניתי לו, והתביישתי בעצמי. המדריך הסכים איתנו, כמובן. אולי בכל זאת עברנו איזה שינוי מאז ילדותי. בקטנה. ■


    ''

     צילומים: ענבל מרמרי
    איפור: נטלי ארנטוף
    כלבים: לילו ורוקי

    דרג את התוכן:

      תגובות (95)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/3/11 18:52:
      כי ליזי בתקופה ההיא הרגשתי חזקה וגבר ובנות נראו לי חלשות ולא שוות, ושמלה, לדעתי אז, תייגה אותי כאיזו 'נקבה', אפסית, נובאדי, חלשלושה, מסכנה. ואל תגידי לי שגם היום אין הרבה גברים שלא רואים באשה יצור נחות מהם. ואני לא רציתי להיות נחותה.

      צטט: מיא 2011-03-05 09:38:38

      ליזי - אני העדפתי למות ולא ללבוש שמלות. זה היה אצלי כמו למות על קידוש השם או משהו. זה נראה לי כל כך מביש...

       

      מה מבייש בלהיות אישה ? אם מדובר בגבר כן זה מבייש ללבוש שימלה. אבל נשיות זה יפה וכל אישה אפילו הכי כונפה תמיד תראה יותר טוב בשמלה מאשר מיכנס.

        12/3/11 10:37:
      השאלה היא כמה מהתכונות הסטריאוטיפיות הן אנחנו באמת
        11/3/11 20:28:

      בסך הכל בכולנו יש גם תכונות גבריות סטריאוטיפיות וגם תכונות נשיות סטריאוטיפיות.

      לא השתכנעתי שמעולם לא היית ולעולם לא תהיי אשה :)

      אפילו לא מתקרב

        11/3/11 08:30:
      מוכמוך, הם באמת מקסימים. לילו הפיטבולית החומה בת ארבע ומאולפת למשעי, ורוקי גור של אמריקן בולי, רק בן חצי שנה ויהיה ענק-ענק. הוא מאוד חם ואוהב. שניהם של אחי וקשורים אלי ואני עושה להם בייביסיטרים וטיולים. שניהם פצצות אנרגיה.
        11/3/11 08:28:
      פנינית, אולי בגלל עודף הספרים שקראתי, כשלא יצאתי לדייטים, התקבע בי הסדר הישן של החזיר, וחשובה לי הג'נטלמניות. חשוב לי שהגבר שלי יהיה לא פחות חזק באופי ובכוח ממני, גם אם בלב אני רוצה אותו רך, כי גבר חנון וחלש ופגיע גורם לכך שהיחסים שלנו מתהפכים - שאני הגבר בזוג - וזה, לא תאמיני, אף פעם לא קרה לי. הגברים שלי כן היו חזקים כמוני. בגלל זה אגב קשה לי למצוא כי גם מאחורי ערימות שרירים מתגלים גברים פחדשנים ותלותיים להפליא.
        11/3/11 07:03:
      שאפו!! נהניתי מאד, והכלבים מקסימים.... שלך?
        10/3/11 21:19:

      מיא, הפוסטים של מאוד מסקרנים בגלל זה אני
      נוהגת להכנס אליהם :)
      יש לי שאלה: מצד אחד את טוענת שתמיד היית
      מן טום בוי כזאת, אגב גם אני הייתי ועדייןקריצה

      ומצד שני את מצפה מהגברים, שיחזרו, ילטפו,

      יפנקו אותך. זה קצת לא מסתדר לי עם הנשיות

      החצויה שלך.

      אני מתעלמת בהחלט עם הצד האנטליגנטי אסרטיבי,

      כי זו תכונה אנושית ולדעתי לא שייכת לנשיות.

      מי שרצה עם הסוודר והצעיף אחרי הגבר, זה תוצר

      התנהגותי נרכש מסביבה בו היא חיה והחינוך אותו

      היא קיבלה וראתה בבית.

        9/3/11 18:35:
      שאר התעודה היתה כמובן 9-10. בהתעמלות היה לי שבע. איזה אבסורד. מעניין למה שנאתי את בצפר (בין השאר).
        9/3/11 18:33:
      שטוטי, אני קיבלתי כמובן אפס במלאכה וגם ציון 6 בספורט בתיכון - באותה שנה שבה לקחתי את אליפות תל אביב בכדור ברזל והייתי קפטן נבחרת הכדורסל בנות של הגימנסיה (שנים), ורצתי מצוין, בגלל שלא עשיתי טוב את תרגיל ההתעמלות של הבנות שהיה רוב הניקוד בציון. כי ככה נוקדו הבנות וזהו. רק לבנים היתה הפריבילגיה לקבל ציון על ריצה וכדורסל ואתלטיקה. אנחנו היינו צריכות לעשות פירואטים. נדמה לי שזה היה שבע ולא שש. ריחמו עלי.
        9/3/11 13:27:

      קיבלתי ציון 4 = בלתי מספיק במלאכה

      מה לעשות שלא הצלחתי עם הסריגה ועם התפירה והרקמה ובחיי שנורא רציתי ללמוד לסרוג

      אז אי-אפשר לטעון שאין לי כישורים טכניים הרי מי שמכיר אותי מכאן יודע שאני מאוד טובה בטכנולוגיה

      אז מה לעשות שהכישורים הטכניים שלי באים מהתחומים שנחשבים כביכול גבריים?!

      לא בילדות ולא בנעורים ולא בבגרות מעולם לא הייתי מה שנחשב אשה קלאסית !

       

      למעשה הכל התנייה תרבותית וסימון דה-בובאר מסכמת זאת היטב בספרה המיתולוגי "המין השני" :

      "נשים אינן נולדות נשים, אלא הופכות לנשים" - קבעה דה בובואר, והניחה את הבסיס להבחנה בין מין למיגדר.

      "הביולוגיה לבדה אינה יכולה לספק תשובה לשאלה המעסיקה אותנו - מדוע האישה היא "האחר"? יש לגלות כיצד עיצבה האנושות את הנקבה האנושית" ....

      היא תוקפת את המיתוס של הגבר היוצר )לעומת האישה המשמרת(, שומטת את הקרקע מתחת להצדקות הביולוגיות לנחיתותה של האישה, סוקרת את התמורות ההיסטוריות והמשפטיות שחלו במעמדה מימי יוון העתיקה ועד התקיפה המודרנית, אינה יכולה שלא לזעום על "הבדותות" שהמציא פרויד על אודות מיניותה של האישה...

      וקוראת לביטול מיתוס "הנשי הנצחי" !

       

      וחוץ מזה מיא קיבלת ממני פטיש עץ לשניצל דו-צדדי תארי לעצמך מגניב

      בפוסט שלי

       

        9/3/11 13:09:
      זה מזכיר לי שכשהילדים שלי היו קטנים,הם היו אומרים לי - למה את עצבנית? והייתי עונה - כי אתם מעצבנים! אני לא תמיד עצבנית או כועסת. אני כועסת כשמכעיסים אותי, כשמתנהגים אליי בחוסר כבוד. מצב הצבירה הרגיל שלי הוא חייכני וקלולסי. אני תמיד קמה בבוקר בחיוך, בחיים לא על צד שמאל. פשוט יש לי סבלנות אפס לאנשים חסרי כבוד וחסרי מנרז, כולל ילדים, והחברה הישראלית מלאה בכאלה.
        9/3/11 12:43:

      צטט: OrlyD 2011-03-08 23:23:37

      בדור שבו נשים יפסיקו לפחד מנשיותן ויתעלו על הקונספציה שעל מנת לשחק במגרש ה"גברי" יש לחקות התנהגות גברית- אולי אז, סוף סוף, נזכה לכבוד ושוויון אמיתי. עצבנות, קולניות ובהמתיות? אני מצטערת, אך אלו תכונות מעוררות סלידה בגברים ובנשים כאחד. נ.ב לילו ורוקי מקסימים!!

       

      אבל הבעיה הבסיסית היא בזה שאשה בהמה עצבנית וקולנית - מתיחסים לזה כאימוץ התנהגות גברית.  כלומר התנהגות אנושית שוב שייכת לגברים (או לנשים, אם זה למשל היה עדינות) והכל נמדד ביחס לזה.

      בינתיים אני גם חושב שהדיכוי של התכונות האלה הוא שוב חד-צדדי ובעצם מהווה דיכוי נשים בלעדי.

      יש גם ענין של פרשנות מוטה - כדי לשחק במגרש המציאותי צריך לדעת לשמור על הגבולות שלנו, צריך לדעת לבקש ולדרוש, צריך לדעת לעשות משא ומתן, צריך להיות מוכנים להיות הצד החזק, השולט או המנצח.  בכל מיני מצבים, זה יכול להתפרש כעצבנות, בהמיות וקולניות.

       

        9/3/11 10:07:
      מירב, את האנרגיות של נוגה שלך מרגישים עד לכאן. היא באמת ילדה שתופסת את מקומה בעולם בלי התנצלות, בשיא ההתחשבות בזולת ובשיא הנעימות, אבל גם בלי לוותר על זכויותיה ובלי שאפשר יהיה להתעלם ממנה. אם כולם וכולן היו כמוה היה לנו עולם מושלם.
        9/3/11 10:05:
      אורלי, חיכיתי שכבר מישהו יתייחס ללילו ולרוקי הנשמות... תודה! כן, אני עצבנית וכועסת בקלות וזה הגן עלי מאוד במהלך חיי לא להיכנס למקומות לא טובים ולא להיתקע בהם. קולנית - עניין של טעם. בהמית - משתדלת שלא ובאמת התעדנתי במשך השנים. מאוד.
        9/3/11 10:03:
      לולה - אבא שלי, בילדותי, לימד אותי גם לקלוע חצים! וקנה לי מטרה עם חצים אמיתיים, כבדים וחדים, כמו שיש בפאבים באנגליה - שכחתי לכתוב את זה! והייתי ממש טובה (כי התאמנתי המון). הוא תמיד היה גאה כשהייתי מתאמנת ובסוף יותר טובה ממנו במשהו. זה למשל גברים רבים לא סובלים.
        9/3/11 09:07:
      איזה פוסט מהמם. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אני מרגישה עלייך בדיוק את מה שכתבת :) את המעבר, את הכריזמה האנרגטית המעורבבת הזו ואני חושבת שזו העוצמה שלך. אני חושבת שזו סוג של נשיות שלמה, ללא זה אין בן אדם. אצלך זה תמיד יותר, כי אדם מאוד מלא בתכנים ואת אדם עם יכולת ספיגה וקליטה גבוהים מאוד. ----------------------------------------------------------------------------לי יש ילדה תענוג , והיא לא פיה, היא בן אדם. הלוואי על העולם כולו להיות במקום שלה!
        8/3/11 23:23:
      בדור שבו נשים יפסיקו לפחד מנשיותן ויתעלו על הקונספציה שעל מנת לשחק במגרש ה"גברי" יש לחקות התנהגות גברית- אולי אז, סוף סוף, נזכה לכבוד ושוויון אמיתי. עצבנות, קולניות ובהמתיות? אני מצטערת, אך אלו תכונות מעוררות סלידה בגברים ובנשים כאחד. נ.ב לילו ורוקי מקסימים!!
        8/3/11 20:53:

      אסרטיביות ודומיננטיות תמיד מהוות איום על כל אותם הגברים שחולמים ומצפים מאישה להיות במקום הנשי שלה, רכה, חיננית ומפרגנת. יש לנו לא מעט דוגמאות של נשות עסקים או ח"כ שלצד פעילות עסקית או פוליטית אגרסיבית הן ניחנות באינטואיציה נשית ובהבנה רוחבית, תכונות שלא תמצאי אצל גברים.

      עם כל אהבתך לספורט את אישה בכל רמ"ח אבריה ותודה לאל שאינך אוהבת לקלוע חיצים :)

      יופי של פוסט.

        8/3/11 20:10:
      גלית - בדיוק שמת את האצבע על הנקודה, שמותר להגיד לא לילדים, אבל המון הורים שכחו את הכלל הפשוט הזה.
        8/3/11 20:09:
      קלרי - נכון, בדמות המקורית של הפיה היה משהו אפל, אבל בבובות של הפיות שהמתבגרות אוספות היום יש רק מאמיות ונחמדות ותפלות.
        8/3/11 20:08:
      חתול כחול - גם אני חושבת ככה. יש סחף לכיוון הנשיות-המוקצנת, מין קונטרה לתנועה לשחרור האשה. נשים נבהלו פתאום מהבהלה של הגברים מהפמיניסטיות ומאוד חשוב להן להצהיר - אנחנו לא פמיניסטיות, אל תראו אותנו ככה. אנחנו לא שורפות חזיות, אנחנו סופר-נשיות - תראו את הלק ואת העקבים ואת האיפור והלייזר! אנחנו לא נפגע בגבריותכם ולא נעולל לכם דבר!
        8/3/11 12:51:

      צטט: מיא 2011-03-08 10:09:11

      דודי - תודה. גלית - כשהבת שלך קולטת דימויים מעוותים מהטלוויזיה של מתיקות יתר, ואחר כך של נשיות מוגזמת/ זנותיות מטורפת, ואין לך שליטה על זה, ברור שזה מביך. זה לא קשור לאמא. גם אני פתאום קולטת את המתבגרים שלי אומרים משפטים מפגרים שהם קלטו מהרחוב ולא מהחינוך שלי - שבא לי למות, למשל: גבר ששוכב עם הרבה נשים הוא מאצ'ו ואשה ששוכבת עם הרבה גברים היא זונה. כך גם הסגנון. אם הבת שלך מביאה לך סגנון קלוקל, למשל אובר-בובתי, שלא בא ממנה אלא שהיא קלטה בחוץ, למשל בסרטים מצוירים, או מברביות, או מאמהות מטורפות אחרות לבנות מסכנות, והוא מצועצע, ורוד להחריד, ברור שאת לא יודעת מה לעשות עם עצמך. הרי סורי, הבת של תום קרוז טופפת על עקבים ועונדת תכשיטים! אפשר להגיע רחוק עם השטויות האלה.

      סורי קרוז זו ממש לא דוגמה. ככה ההורים שלה מלבישים אותה. אני רק אומרת שהשפעת ההורים, בעיקר בגיל הרך, הרבה יותר חזקה מכל השפעה חיצונית. ואם זה לא ככה, ההורים צריכים לבדוק את עצמם. מותר להגיד לא לילדים. לילדה שמבקשת לשים לק או איפור אפשר להגיד שזה מותר רק בתור משחק, בבית או בפורים, כי זה דברים שהם לא טובים ולא יפים לילדות קטנות.

      למה ללכלך על הפיות? הפיות , הפיקסי ושאר דמויות מיתולוגיות הן הכול חוץ מציתניות, כידוע הן אוהבות לבצע תעלולים שונים ומתיחות לבני האדם, הן חוטפות תינוקות כשבא להן ואוי למי שמדבר נגדן רעה... לדעתי מודל פמיניסטי לא רע
        8/3/11 11:29:
      איכשהו נראה לי שהיום העסק באמת החמיר, ושילדות בגיל בית ספר יסודי היו בילדותי הרבה יותר משוחררות
        8/3/11 10:09:
      דודי - תודה. גלית - כשהבת שלך קולטת דימויים מעוותים מהטלוויזיה של מתיקות יתר, ואחר כך של נשיות מוגזמת/ זנותיות מטורפת, ואין לך שליטה על זה, ברור שזה מביך. זה לא קשור לאמא. גם אני פתאום קולטת את המתבגרים שלי אומרים משפטים מפגרים שהם קלטו מהרחוב ולא מהחינוך שלי - שבא לי למות, למשל: גבר ששוכב עם הרבה נשים הוא מאצ'ו ואשה ששוכבת עם הרבה גברים היא זונה. כך גם הסגנון. אם הבת שלך מביאה לך סגנון קלוקל, למשל אובר-בובתי, שלא בא ממנה אלא שהיא קלטה בחוץ, למשל בסרטים מצוירים, או מברביות, או מאמהות מטורפות אחרות לבנות מסכנות, והוא מצועצע, ורוד להחריד, ברור שאת לא יודעת מה לעשות עם עצמך. הרי סורי, הבת של תום קרוז טופפת על עקבים ועונדת תכשיטים! אפשר להגיע רחוק עם השטויות האלה.
        6/3/11 23:59:
      אימא שהגנדרנות של בתה מעבירה אותה על דעתה צריכה לבדוק את עצמה.
        6/3/11 21:07:
      כמו תמיד כיף לקרוא את מה שאת כותבת את טיפוס ממש מיוחד!
        6/3/11 12:38:
      ברור שלא תמיד צריך לירות בכל התותחים הכבדים, אני התכוונתי לנשים שעושות את זה כעיניין של שיגרה.
        6/3/11 12:27:

      איזה כיף לראות את תגובותיכם - אני חוזרת ממכבי אחרי שסידרתי פיזיותרפיה לבני היקר, שההציל' כדור מהסל, אך לא את ידו.

       

      אילנה - שכחתי לענות לתגובתך. ובכן, ברור שהייתי נהנית מבת, לא הייתי משאירה אותה בבית החולים, אבל אני יודעת מאמהות, חברות שלי, שלאו דווקא היו טום בויז בילדותן, שהגנדרנות של בנותיהן מעבירה אותן על דעתן.

       

      סיגל - באמת הכי טוב זה לא להיתקע בדימוי סטריאוטיפי אחד ומגביל. ותודה.

       

      סער - אתה יודע, אצלי זה דווקא ההיפך. במסגרת החיפוש העצמי שלי, אחרי הגירושים, ניסיתי לחזור לעבר ולחשוב איפה בחיי הייתי הכי 'אני' - איזו תקופה הכי ייצגה אותי, וראיתי, שכשם שמתישהו התנערתי כאילו מהנער שהייתי ועאלק הפכתי ל'אשה', הנער הזה הוא בעצם חלק מאוד דומיננטי מהזהות שלי ואני לא מוכנה לוותר עליו, והוא נותן לי כוח, ואני לא מוכנה לשחק את האשה סתם כדי לרצות אחרים, אם יותר מכל אני מרגישה בפנים אותו נער.

       

      גיא - האמת היא שש פורומים שאני אכן מנסה ללכת בקליל ולדבר יותר בחמידות על נושאים פחות מחייבים ולא ממש לירות בכל התותחים, כי אנשים, גם נשים, לא מתים על זה.

       

      כרובית - אני חושבת שעדיין, בחברה שלנו, לגברים יש הפריבילגיה להימדד לפי הישגיהם ונשים נמדדות בראש ובראשונה לפי חיצוניותן, ומכאן ההבדלים. גם אני מתבאסת מחזותם של גברים בני גילי וצפונה, אבל זה לא ממש עוזר לי.

       

      אינגה - הכי בריא!

       

      איבי - תודה

       

      מולי - הכי חשוב באמת להיות אדם. משעשינו את זה, עשינו הכל. אני חושבת גם שרוב רובם של היחסים החברתיים הם בין בני אדם ולא על בסיס מגדרי.

       

      אריק - הדגשתי שהחוזק הוא בפנים, ומה שמפריע לגברים במיוחד הוא אי התלות, היעדר החולשה, שמאחורי השמלות והעקבים.

       

      יוסי - כתבו המון על היחסים אבא/בת, זה באמת תחום מאוד מעניין ההגדרה הזאת 'ילדה של אבא', ועל היחס המיוחד שנרקם, ועל כך שנשים אחר כך מחפשות בגברים את אביהן. אצלי ברוך השם אין דבר כזה. תמיד מרדתי באבי ורבתי איתו, כל השנים, וגם לא חיפשתי אותו בגברים ולא מצאת, למרות שתכונות כמו ילדותיות ואהבת אדם וחיות וחברותיות שהיו בו - אהבתי בו ואני אוהבת בי ובגברים.

       

      דפנה - שמחה שאהבת (כמו תמיד). ארבע בנות זה וואו! גם מעניינים היחסים שלהן בינן לבין עצמן. פעם יצאתי לדייט עם אב גרוש לארבע בנות. אמרתי לו - יש לך ממש 'נשים קטנות' בבית. הוא לא ידע על מה אני מדברת.

       

       

       

       

        6/3/11 12:03:

      צטט: kruveet 2011-03-06 06:22:18

      צטט: stormsurfer 2011-03-05 22:52:10

      צטט: מיא 2011-03-05 20:30:59

      אינגה, בארור - להיות חכמה זה טרן-אוף רציני. כבר שנים אני עובדת על הסתרת האיי.קיו.

      ברור שאת צינית אבל אני לא יכול לשתוק בכל זאת. אם יש משהו שאני לא יכול לסבול בנשים (כשזה בא מגברים גברים זה עושה דברים אחרים) זה שהן חכמות ומנסות להסתיר את זה, או שהן שותקות כשיש להן משהו להגיד. זה עושה לי הרגשה שמלבישים עלי תוית של שוביניסט, זה ממש פוגע.

       

      תגיד, אתה מעביר סדנאות?

      אפשר לשלוח אליך כמה גברים-לא-גברים?

       

      לא, אני שומר על הזכות לעצמי (בכל זאת, אני לא צריך עוד תחרות:)

      אבל תשלחי עוד נשים לסדנא של מיא.

        6/3/11 11:26:
      מקסים !!! היו לי המון דברים להגיד - אבל כבר אמרו לפני... מאוד נהניתי לקרוא, כל כך כן, אמיץ ונכון !! אלופה את, ומכיוון שברור שאת כבר לא חושבת שאת צריכה להשתנות - תישארי כמו שאת, זה הכי יפה והכי נכון. בעניין הבנות , כאמא ל-4, אני מסכימה עם מי שאמרו שאם היו לך בנות היית אמא נהדרת להן ואולי דרכן מגלה שלגדל בנות זה לא בהכרח כמו בסטיגמה שיש לך - לעשות קוקיות, לקנות שמלות ולמרוח לק... שבוע נהדר, דפנה
        6/3/11 09:50:

      כל כך רציתי שתהיה לי בת, אבל בסוף יצאו לי שני בנים (אני יודע, גם בזה אני אשם). נפלאים ונהדרים, אבל... בנים.

      תמיד רציתי בת כי נראה לי הרבה יותר מאתגר לגדל בת מאשר בן - בת שתהיה אסרטיבית ודעתנית, שתדע להשתמש בכל מה שיש לה כדי לסובב את העולם על אצבעה.

      לדעתי, באופן כללי (וכהכללה מכלילה מאוד), לנשים יש הרבה יותר יכולות וכישורים מגברים, ואולי זו הסיבה שלאורך ההיסטוריה הגברים טרחו כל כך הרבה לדכא, להקטין ולצמצם אותן. פשוט מפחד.

      אז מאיה, מכיוון שאין לי בת, אפשר לאמץ אותך?

        6/3/11 09:36:
      האם התעסקות בחיצוני ובגלוי מגדיר מה זאת אישה או שמא זה הדברים שבפנים. מה את מרגישה בפנים זה מה שחשוב. גם אם לפיות, הנסיכות והקולביות זה מפריע... :-)
        6/3/11 08:43:
      מיא את תותחית אמיתית. יש כל כך הרבה דרכים להיות א ש ה ותמיד תמיד להיות אדם. יש כל כך הרבה תכונות אנושיות שאינן מגדריות. והיום אחרי שנשים עושות הכל הכל ואפילו טייסות בחיל האויר השובניסטי שלנו וטסות לחלל. אז לא נותר לי לאכזב אותך - את אשה תותחית....
      את מקסימה ! *
        6/3/11 06:22:

      צטט: stormsurfer 2011-03-05 22:52:10

      צטט: מיא 2011-03-05 20:30:59

      אינגה, בארור - להיות חכמה זה טרן-אוף רציני. כבר שנים אני עובדת על הסתרת האיי.קיו.

      ברור שאת צינית אבל אני לא יכול לשתוק בכל זאת. אם יש משהו שאני לא יכול לסבול בנשים (כשזה בא מגברים גברים זה עושה דברים אחרים) זה שהן חכמות ומנסות להסתיר את זה, או שהן שותקות כשיש להן משהו להגיד. זה עושה לי הרגשה שמלבישים עלי תוית של שוביניסט, זה ממש פוגע.

       

      תגיד, אתה מעביר סדנאות?

      אפשר לשלוח אליך כמה גברים-לא-גברים?

       

        6/3/11 01:35:

      צטט: מיא 2011-03-05 20:30:59

      אינגה, בארור - להיות חכמה זה טרן-אוף רציני. כבר שנים אני עובדת על הסתרת האיי.קיו.

       

      אני לא יודעת איך עושים את זה, ואני גם לא בטוחה שאני רוצה לדעת.

        5/3/11 22:55:

      צטט: מיא 2011-03-05 20:48:54

      כרובית - תודה. היום, בגילי (46 עוד חודש), אני באמת מרגישה הכי בטוחה ונינוחה שבעולם במקום שלי, להתנהג ולהיות מי שאני, בלי התנצלויות.

       

      אין לי סיבה להתחנף אלייך ולכן אומר:

      shit woman!

      you don't look 46!!!

       

      לא רואים עלייך בכלל.

      בכלל אני מגלה שנשים משתמרות טוב יותר.

      כשמסתכלים נשים בנות 38 וצםונה לעומת גברים, הנשים באופן כללי נראות הרבה יותר טוב....

      אני רואה גברים בני 38 ו40 ותוהה מה קרה להם....

      ואני לא מדברת על כלהגברים שהולכים למכון כושר וכאלה.

      אלא פדלעות כמוני...

      בקיצור - מי שאת - הכי טוב!!

        5/3/11 22:52:

      צטט: מיא 2011-03-05 20:30:59

      אינגה, בארור - להיות חכמה זה טרן-אוף רציני. כבר שנים אני עובדת על הסתרת האיי.קיו.

      ברור שאת צינית אבל אני לא יכול לשתוק בכל זאת. אם יש משהו שאני לא יכול לסבול בנשים (כשזה בא מגברים גברים זה עושה דברים אחרים) זה שהן חכמות ומנסות להסתיר את זה, או שהן שותקות כשיש להן משהו להגיד. זה עושה לי הרגשה שמלבישים עלי תוית של שוביניסט, זה ממש פוגע.

        5/3/11 22:31:
      הפוסט מקסים. עזבי מה שהיה, מה שחשוב זה מה שעכשיו. לעיתים אנחנו מייחסים משמעות רבה מידי לעבר,ומנסים למצוא שם כל מיני תשובות, בעוד שהוא כבר לא ממש רלוונטי לחיים כפי שאנחנו חיים אותם כיום.
        5/3/11 22:02:
      מיא היקרה, גם אני נחשבתי בצעירותי, טוםבוי.. לשנים, קצת התעדנתי, ולמדתי להנות משתי העולמות... ואת מההתכתבות ביננו, מהפוסטים, מהכתבות באת... את בהחלט אישה... גם אם לפעמים קצת נדמה לך שלא.. סיגל
        5/3/11 20:48:

      כרובית - תודה. היום, בגילי (46 עוד חודש), אני באמת מרגישה הכי בטוחה ונינוחה שבעולם במקום שלי, להתנהג ולהיות מי שאני, בלי התנצלויות.

       

      ורדה - את מכירה אותי 'מהחיים', וגם את אשה חזקה ועצמאית, וגם את יודעת כמה אנשים שופטים לפי חיצוניות. זה דווקא משעשע כי אפשר להתל בהם.

        5/3/11 20:44:

      דליה, תודה לך שקראת.

       

      לקסיס - מניסיוני, אנשים שמורדים במוסכמות, כמוך, פשוט חיים טוב יותר. ומזל טוב כמובן. גברים רגישים זה נהדר. לצערי אלה שפגשתי בשנים האחרונות הו רגישים לעצמם בלבד.

       

      רלי - אני שמחה שהזדהית. מתארת לעצמי שיש עוד כמה נשים כמונו.

       

      שאול - לא סוד שהדתות הפגניות היו הרבה הרבה יותר סובלניות, ובאמת האלים שיקפו הרבה חולשות אנוש, בין השאר.

       

      אלה - אנחנו דומות בהמון. ההבדל הוא שאת מרדת בהורייך, ואותי הוריי עודדו למרוד.

       

      אן - תודה, זה מדהים שבבחירות הכי פשוטות שלנו התערבו/מתערבים, ועל הדברים הכי בסיסיים אנחנו צריכות להילחם, עד היום. גרביונים יש לי כאלה בכל הצבעים - טורקיז, ורוד, ירוק כהה, כחול כהה, אדום, כתום - 20 ש"ח מול שוק הכרמל.

       

      רונית - מעניין יהיה לקרוא פוסט כזה, על סוגי הנשים ולא רק על היופי שלהן. האופציות השונות שפתוחות בפני הנשיות. זה חשוב גם לילדות לדעת שאין רק דרך אחת.

       

       

       

       

        5/3/11 20:36:

      הוספת תגובה

      ואני מכירה מיוש רגישה, חכמה, מתחשבת ועדינה. לא תכונות גבריות, נהפוך הוא, תכונות מאוד נשיות שלא כל אישה ניחנה בהן. העיסוקים, התחביבים, הם פועל יוצא של סקרנות, רצון להתנסות, צורך בעשייה או בפורקן גופני כלשהו - וממש לא משנה איזו דמות או צורה הם לובשים - סריגה או נגרות ריצה או ריקוד:

      מיוש, את אישה נשית במלוא מובן המילה ולא משנה מה תבחרי לעשות ברגע זה אן אחר. ולא הזכרתי עדיין את האסתטיות שלך.

      כן, אנשים נוטים לשפוט אחרים בהתאם לחיצוניותם, כך חונכנו מגיל צעיר: היא יפה? לק אדום על הציפורניים? מאופרת, מטופחת? - היא ריקנית. שטחית. שום דבר אחר לא מעניין אותה אלא רק איך היא נראית. ולא רק שוטים דלי אינטליגנציה שוגים לחשוב כך אלא גם כאלה שמהם לא תצפי לגישה דוגמטית אינפנטילית שכזאת. בטח ניחשת, שכמוך, גם אני חוויתי זאת לא פעם.

      אז פעם נהגתי להיפגע. פעם. אבל מאז הבנתי, שיתרון ההפתעה עומד לצידי - וכנ"ל גם לצידך. מי שלא יכול להתמודד עם שפע יכולותייך, אין לו מקום לצידך וההפסד הוא שלו: של אדם בעל פתיחות יוצאת דופן ושאר רוח לצד יכולת הבנה ונתינה נדירה.

       

        5/3/11 20:30:
      אינגה, בארור - להיות חכמה זה טרן-אוף רציני. כבר שנים אני עובדת על הסתרת האיי.קיו.
        5/3/11 19:48:

      מקסים, חזק ומאתגר!

      כל הכבוד לך!!!

      תמשיכי בדיוק כפי שאת

      לא מתנצלת, לא משתפנת.

      את!!

       

        5/3/11 19:39:
      "תמיד בירכתי על כך שנולדו לי שני בנים ולא, חלילה, בנות, כי אין לי שמץ של מושג איך לגדל בנות ובמה לעזאזל מתעסקות בנות כל ילדותן" _______________________________________ אחלה פוסט אבל המשפט הנ"ל הוא קישקוש-בלבוש. היית מצליחה מצויין ונהנית מכל רגע שבו הן היו הופכות להיות כצלמך. אני נהנית מהבנים שלי מהבת ה- tom-boy הנפלאה שלי. זה כיף אדיר.
        5/3/11 17:49:
      זה הזכיר לי שרציתי לכתוב פוסט על סוגי הנשים ביוון העתיקה ואידיאל היופי שיצרו עבורן הגברים, בטווח שבין ונוס הענוגה והרכה ועד לארטמיס הנמרצת והחדה. אני חושבת שעשית דרך ארוכה עם עצמך, בלגלות את הנשיות שבך, לפתח אותה או יותר נכון להראות אותה לעולם, כי בפנים את תמיד היית ונשארת אישה, אולי מזן אחר, אבל אישה במלוא מובן המילה. לדעתי, עד כמה שהספקתי להכיר אותך מכאן, היכולת להסתכל פנימה לתוך עצמנו ברגישות כזו ועוד אי אלו תכונות שאני מעריכה בך, מבדילים אותך לגמרי מכל גבר שאני מכירה. פוסט נפלא!
        5/3/11 17:19:
      יכולתי להזדהות עם לא מעט מהתכנים שהעלית (במיוחד הסלידה משיעורי תפירה/סריגה...) זה לא דבר קל לצאת כנגד המוסכמות שבתוך הנרטיב המגדרי עליו "חונכנו".... (והגרביון הסגול - הורס!)
        5/3/11 14:31:
      אמרתי לך שאנחנו דומות? מיוחדת מבטן ומלידה, מרדנית לא קטנה, ואדם מדהים שכמוך - אישה אמיתית.
        5/3/11 11:45:

      צטט: lexis 2011-03-05 11:28:08

      ממש מחאתי לך כפיים כאן על הספה. ביחוד על החלק של להגדיר את עצמך כאדם, ולא כאשה.

      אצלי זה קצת הפוך - אני אמנם נראית מאוד אישה עפ"י כל הפרמטרים החיצוניים המקובלים, על גבול השברירית - אבל בפנים אני - אפילו לא נער מופרע - סתם גבר-גבר, די מאותגר-אסתטית (כזכור לך, אדישה ללכלוך ובלגן), ועוד נכה רגשית. כך הואשמתי לא פעם ע"י בני זוגי הרגישים ממני. ואגב, זה לא פלא שהגברים האלה שבחרתי ואהבתי - היו אמנם הכי גבריים וקשוחים כלפי חוץ, אבל תמיד הרבה יותר מטרוסקסואליים מבפנים - אינטואיטיבים, מטפלים (אמהיים? :)), רגישים.

      אני מניחה שהשורה התחתונה והמשותפת היא שמי ששופט עפ"י סטראוטיפים - מפספס את הניואנסים של כל בנאדם.

      בברכה,

      אחת שעובדת קשה וצפוף על התחברות לצד הנשי שלה..

       

      מרגע שאת יכולה להיתלות על בחור, את יכולה להחצין את הצד של הגבר גבר

      נדמה לי שלהיתלות על בחור היתה סוג של פנטזיה שלעולם לא אממש :))

      ואיפה אותם בחורים אינטואיטיבים מטפלים אמהיים ורגישים, למה אני לא פוגשת אותם לעולם?

       

       

        5/3/11 11:44:
      זה הכל בגלל המונוטאיתסטים והמפרסמים, הם הרסו הכל.
        5/3/11 11:37:
      מותק, כבר אמרתי לך שיש לי רושם שאנחנו תאומות שהופרדו בלידתן..(-: מזמינה אותך אלי לטורניר טניס שולחן ומי שמפסידה..זה כבר נחליט
        5/3/11 11:28:

      ממש מחאתי לך כפיים כאן על הספה. ביחוד על החלק של להגדיר את עצמך כאדם, ולא כאשה.

      אצלי זה קצת הפוך - אני אמנם נראית מאוד אישה עפ"י כל הפרמטרים החיצוניים המקובלים, על גבול השברירית - אבל בפנים אני - אפילו לא נער מופרע - סתם גבר-גבר, די מאותגר-אסתטית (כזכור לך, אדישה ללכלוך ובלגן), ועוד נכה רגשית. כך הואשמתי לא פעם ע"י בני זוגי הרגישים ממני. ואגב, זה לא פלא שהגברים האלה שבחרתי ואהבתי - היו אמנם הכי גבריים וקשוחים כלפי חוץ, אבל תמיד הרבה יותר מטרוסקסואליים מבפנים - אינטואיטיבים, מטפלים (אמהיים? :)), רגישים.

      אני מניחה שהשורה התחתונה והמשותפת היא שמי ששופט עפ"י סטראוטיפים - מפספס את הניואנסים של כל בנאדם.

      בברכה,

      אחת שעובדת קשה וצפוף על התחברות לצד הנשי שלה..

       

       

        5/3/11 11:27:
      תודה על פוסט מעמיק ומנתץ מיתוסי עבר רדודים
        5/3/11 10:30:

      צטט: מיא 2011-03-05 10:11:24

      בועז - המחמאה הכי יפה שקיבלתי פעם מגבר היתה - את בדיוק אני - באשה.

       

      "הכלב שאני אוהבת, הוא חתול.

      החברה הכי טובה שלי, זה אתה"

      (נורית זרחי)

       

      חיוך

        5/3/11 10:25:
      בדיוק מה שפנינה כתבה, בפעם הראשונה שפגשתי אותך זוכרת שחשבתי על החיוך, ועל זה שהעיניים שלך מחייכות יחד איתך, כי לא אצל כל אחד העיניים מחייכות בזמן שהוא מחייך.
        5/3/11 10:16:

      צטט: מיא 2011-03-05 10:09:27

      נעה - אני רוצה לספר לך משהו על הפגיעות הפיזיות. לפני חודש התקשר בני מבית הספר לאביו ואמר - אבא, בוא תיקח אותי לאיכילוב, שברתי את היד בכדורסל. אז בעלי לשעבר אמר לו - אין מתב ששברת את היד. אילו היית שובר את היד, לא היית מדבר איתי ככה, היית כבר צורח ובוכה. ודינו אמר לו - ככה אתה מכיר אותי? ואכן הילד שבר את הזרוע. וזה לא שאסור לבכות במשפחתנו - ההיפך הוא הנכון. תראי לי חתול סובל בטלוויזיה וכולנו גועים בבכי, אבל משטויות - כלומר מכאב פיזי, אנחנו בדרך כלל לא בוכים. והילדים שלי הם גנדרנים שאין דברים כאלה - כל הזמן מול הראי - בגדים, מספרה, תכשירי יופי, טיפוח, בשמים וקרמים מפה ועד הודעה חדשה. זה לא פוגע להם בגבריות. אבל קושי פיזי לא מרתיע אותם והם חזקים ואפשר לסמוך עליהם ועוזרים לאחרים והעיקר - נשמות טובות. והדבר היחיד שאני אומרת - שיש המון גרסאות לגבריות ולנשיות ובסך הכל אני ובעלי והבנים שלי מאוד מאוד דומים. אנחנו די אותו שטאנץ של בנאדם.

      ::))

      אולי בכל זאת היית נהנית לגדל בת. אין לי ספק שאם הייתה לך בת היא הייתה נהנית לגדול אצלך.

        5/3/11 10:13:
      שיווה - היכרתי כמה שלא פחדו. השאר כמובן עפים כטיל.
        5/3/11 10:12:
      טילי - זה בדיוק העניין. לחיות כמו שטוב לנו ולא כמו שאנחנו מרגישים שמצפים מאיתנו.
        5/3/11 10:11:
      בועז - המחמאה הכי יפה שקיבלתי פעם מגבר היתה - את בדיוק אני - באשה.
        5/3/11 10:09:
      נעה - אני רוצה לספר לך משהו על הפגיעות הפיזיות. לפני חודש התקשר בני מבית הספר לאביו ואמר - אבא, בוא תיקח אותי לאיכילוב, שברתי את היד בכדורסל. אז בעלי לשעבר אמר לו - אין מתב ששברת את היד. אילו היית שובר את היד, לא היית מדבר איתי ככה, היית כבר צורח ובוכה. ודינו אמר לו - ככה אתה מכיר אותי? ואכן הילד שבר את הזרוע. וזה לא שאסור לבכות במשפחתנו - ההיפך הוא הנכון. תראי לי חתול סובל בטלוויזיה וכולנו גועים בבכי, אבל משטויות - כלומר מכאב פיזי, אנחנו בדרך כלל לא בוכים. והילדים שלי הם גנדרנים שאין דברים כאלה - כל הזמן מול הראי - בגדים, מספרה, תכשירי יופי, טיפוח, בשמים וקרמים מפה ועד הודעה חדשה. זה לא פוגע להם בגבריות. אבל קושי פיזי לא מרתיע אותם והם חזקים ואפשר לסמוך עליהם ועוזרים לאחרים והעיקר - נשמות טובות. והדבר היחיד שאני אומרת - שיש המון גרסאות לגבריות ולנשיות ובסך הכל אני ובעלי והבנים שלי מאוד מאוד דומים. אנחנו די אותו שטאנץ של בנאדם.
        5/3/11 10:03:
      את צודקת פנינה. אני דווקא בנאדם מאוד חייכן, ואני יוצאת מהבית תמיד עם חיוך, ומחייכת קבוע לאנשים ברחוב, ובגלל שבמדינה הדפוקה שלנו כולם זועפים ועצבניים, גברים אפילו מתחילים ללכת אחריי כי הם חושבים שאני מתחילה איתם - עד כדי כך זה חריג לראות בנאדם מחייך - ואפילו ג'ייסון החייכן, הנער מאל.איי שמתארח עכשיו אצל בני יונתן בנסגרת חילופי סטודנטים, ציין את זה בפניי, שכולם זעופים ושלאנשים מוזר שהוא מחייך! ועם זאת אני גם כועסת ולא מתנחמדת ומביעה כל רגש שיש לי ואין סיכוי שאתחנף למישהו כי ייצא לי מזה משהו ואני באמת תמיד ישירה וכנה - לא כדי לפגוע חלילה, אלא פשוט כי יושר חשוב לי. עדינות היא לא ערך בשבילי בפני עצמה. הגינות היא ערך.
        5/3/11 09:59:
      גלית, זה לא ייאמן מה עברנו בבצפר - כשבעצם הרוב היו מורות-נשים, ולא הלכו לקראתנו ולא הגנו עלינו. אני בטוחה שגם הן פחדו מאיתנו ודי שנאו אותנו - ועד היום השונאות הגדולות ביותר של הפמיניסטיות או של הנשים הקצת חריגות הן נשים אחרות כי הן מרגישות שהן מדגישות את נחיתותן. או האמת שאני לא יודעת מה הן מרגישות, אבל נשים כאלה זינבו בי לא מעט ואפילו אמרו לי שאני "עלבון לנשיות" כאילו יש באמת דגם אחד והן מייצגות אותו. בגלל זה גם היה חשוב לי להתנער מאותה נשיות קוקסינלית ומתנחמדת ומתפנקת ומתיפיפת ולהצהיר בזאת שמצדי שיקראו לי גבר ולא איכפת לי.
        5/3/11 09:54:
      ולגבי הבנות - גם אני נורא שמחה היום לפטפט עם החברות של הבנים שלי, ובעיקר שהן שואלות אותי איפה קונים את העיפרון הכחול המדאים שאני שמה מתחת לעיניים ואיפה קונים את הבגדים שאני לובשת. בנות בגיל מוקדם יותר, ילדות, לא עושות לי את זה. זה כיף שכל אחד אוהב את מה שיש לו.
        5/3/11 09:53:
      פוסט מקסים, כרגיל, מיאל'ה. באצ'קלון הקטנה שבה גדלתי היינו כנראה יותר שוויוניים מהתלאביבים, כי אני וחברותיי גם למדנו לסרוג בשיעורי מלאכה וגם למדנו לנגר (אני זוכרת שהכנתי מעמד לתבלינים). וגם אני הייתי קצת כמוך - אם כי פחות פעילה: הייתי מעולה במחניים, שיחקתי סטנגה עם הבנים מתחת לבניין... אגב אצלי הייתה בעיה למצוא בחורים לאו דווקא בגלל חוסר-נשיות מספיק (בחורים דווקא אוהבים את זה שאני לא מאלה שמתקשטות בעדיים ויושבות במספרה כל היום), אלא בגלל שברוב המקרים הייתי יותר חכמה מהם ובעלת ידע כללי נרחב יותר. כאילו גם זה לא נחשב נשי במיוחד, להיות בעלת שכל בקודקוד.
        5/3/11 09:53:

      כן, ארז, מדהים כמה ש'שחרור' האשה לא עשה דבר לדימויים הגבריים והנשיים. הם כנראה טבועים בנו מאוד מאוד עמוק, ואולי באמת בגלל סיבות ביולוגיות ולא חברתיות - אבל עובדה שכמו שכתבתי ליוונים העתיקים היו קשת של דימויים נשיים, וכולם היו נחשקים ורצויים.

        5/3/11 09:38:
      ליזי - אני העדפתי למות ולא ללבוש שמלות. זה היה אצלי כמו למות על קידוש השם או משהו. זה נראה לי כל כך מביש...
        5/3/11 09:38:
      אהבתי והזדהתי נושא כאוב שגברים מפחדים מנשים עצמאיות, דעתניות, יצירתיות ויצריות :)) ספרי לי על כך....
        5/3/11 09:37:
      היי אילנה, תודה על תגובתך. באמת אלה הדברים החשובים באמת - לא הבגדים והנעליים. הכוח הכלכלי של נשים, שמאפשר להן עצמאות בפועל, כי בעל המאה הוא עדיין בעל הדעה.
        5/3/11 09:35:
      היי, בוקר טוב. אני רוצה לחדד את הנקודה שאני לא חושבת שהכיוון שלי הוא 'טוב יותר', רק שזו אני, ושיש כל מיני כיוונים לחיות בעולם הזה וזה אחד מהם, וכמו שאני תמיד אומרת - העיקר שאתה בנאדם. אני הכי אוהבת לראות כמה שאנשים מופתעים לגלות מי אני באמת מאחורי המסכה של הלק, כי זה שמיים וארץ ואנשים הרי כל כך שופטים לפי החיצוניות.
        5/3/11 09:23:
      ההה...ניזכרתי בקטנה...הספר- אלות בכל אשה...אם במקרה לא קראת.
        5/3/11 09:22:
      נושא מורכב, גם אני עברתי בו כברת דרך ולאו דוקא לפי הכללים המקובלים. ממרומי גילי, זה מסתכם ב...תעשי מה שאת אוהבת,מה שטוב לך ואל תיפלי לסטראוטיפים, גם לא לאלו של עצמך...מה שאומר לי שלפעמים אני הכי נשית ומתנחמדת כי זה מה שמרגיש לי,סוג של רומנטיקאנית לרגע, ולפעמים אני איומה וכועסת....ולפעמים אני סתם נורמאלית ולפעמים לא...ככה נראה לי לחיות. לפי אייך שמרגיש לי לא לפי מה שנכון...
        5/3/11 09:18:

      מניגיד לך..., (וכאן באה אנחה קורעת-לב),

      התנועה לשחרור האישה?, אנ'לא יודע...

      פעם חבר (שובניסט, כמובן...) הכיר לי את

      ה"תנועה" הזאת. בהתחלה צחקתי, אני מודה...

      אח"כ - לא.

      בילדותי, הייתה אורלי. מין טום-בוי

      שכזאת. היא הייתה החבר הכי טוב שלי!!!

      (אח"כ היא גם הייתה החברה שלי...)   (~:

        5/3/11 09:10:
      את לא לבד, מיא. לדעתי אף אישה היא לא האישה הנשית הסטנדרטית. לא צריך להיות ילד מופרע שנחבל ואדיש לפגיעות פיזיות (נשמע קצת כמו סטנדרטיזציה של מה-זה ילד) כדי להרגיש לא שייך לדימוי הקלאסי של אישה עדינה ומתבטלת. (פתאום אני חושבת על התהליך שאני עברתי, ובא לי לכתוב על זה... ) בכל מקרה, לגבי הפיות - יש לי אחיינית שהתגלתה כשחקנית כדורסל מבטיחה, ואף על פי כן, לדעתי, עד גיל 8 היה לה מספר לא מבוטל של פיות ושל ספרי פיות. לא תמיד יש קשר בין התכנים התרבותיים שאנחנו שמים על משחקי ילדים, לבין מה שהילדים חווים. היא אוהבת פיות, והיא אוהבת ספורט, והכי היא אוהבת לנצח ולהצליח בכדרוסל. כי להיות אדם זה אומר שאתה יכול להיות הכול. גם לסרוג, וגם לבנות בעץ, גם למרוח לק, וגם לשחק כדורסל.
        5/3/11 08:28:
      לא כדאי לפספס בפוסט מעמיק זה את הנקודה של ההתנחמדות. דורות שלמים חונכו להיות נחמדות. והסטייט אוף מיינד של לרצות ולהיות נחמדה [לא חשוב אם זה נכון, מתאים או ראוי] הוא הבסיס של הנשים של פעם. עד היום אני שומעת מגברים שאומרים לי," נורא מתאים לך לחייך:", גם לך מיא מתאים לחייך, אבל אני כאישה לא אומר לך תחייכי כרפלקס פבלובי, כדי שארגיש בנוח. אם את זועמת, אני ארגיש בסדר גמור גם כשאת חושפת שיניים ומכה בפיך בלי חיוך והתנחמדות. כמה נשים סביבך את רואה שהן מחייכות באופן קבוע?!, כמו עווית של מונה ליזה. כי כך חונכו, אני לא מאשימה אותם., אבל אנחנו, הנשים של היום הרוצות להשיג שוויון, לא צריכות לספק את החיוך כדי שגברים ירגישו נוח, הם יכולים בהחלט לחיות בסבבה גם כשאנחנו כועסות. שפת הגוף משמעותית מאוד בהקשר לעוצמות שתארת דרך הספורט. אך גם שפת גוף שהיא פסיבית לא אמורה להיות מחוייכת כמו בובה. כמה פעמים נשים שואלות את עצמם, האם היתה איזו סיבה לחייך כרגע, שמרחתי חיוך? או שחייכתי כדי שהצד השני לא יכעס. זה העניין מיא, "אנחנו פוחדות" מזעם הגברים שלא יהיו מרוצים כמו שפעם פחדו מזעם האלים. אמהות שמחייכות ומתנחמדות לאב, הן מלמדות את הבנות להמשיך במסורת הריצוי.
        5/3/11 03:11:

      אצלנו בקיבוץ בכיתה ד' או ה' הפרידו את שיעורי המלאכה של הבנים והבנות. הבנות למדו בעיקר סריגה, רקמה ותפירה ביד ובמכונה והבנים נגרות. אין לתאר כמה התקוממתי. לא עניין אותי לסרוג, זה הזכיר לי את סבתא שלי ואת שאר הזקנות בקיבוץ. ודווקא משך אותי לדפוק מסמרים ולקדוח. לצערי לא הסכימו שאלמד עם הבנים והייתי באה לשיעורים ומפריעה עד שהמורה הייתה מעיפה אותי. בתיכון במסגרת שיעורי הבחירה דווקא אפשרו לכולם ללמוד הכול ולמדתי גם תפירה וכלכלת בית וגם אלקטרוניקה וריתוך. הייתי פמיניסטית עוד לפני שידעתי שיש דבר כזה. אבל לא הייתי טומבוי. שיחקתי בברביות עד גיל 13 (אל תשאלי מה ברבי וקן עשו אצלי), לבשתי חצאיות והתאפרתי מגיל די צעיר. 

      אני חושבת שהדבר שהכי מרתיע גברים בכל גיל אצל אישה כמוך ובכלל זה האינטליגנציה והעצמאות. רואים את זה באופן שהקולנוע והטלוויזיה מציגים נשים עובדות (אני שונאת את המונח אשת קריירה) כמפלצות או כאימהות מזניחות שראויות לעונש. בסרט חיזור גורלי, למשל, והיד שמנענעת את העריסה. וגם בסרט ששכחתי איך קוראים לו שדמי מור היא הבוסית של מייקל דאגלס ומטרידה אותו מינית (שנאמר, יה רייט).

      ואני כמו ארז, נורא נהנית לגדל בנות. יש לי בן אחד וכל שלב שהוא מגיע אליו הוא בשבילי טריטוריה לא מוכרת.

        5/3/11 00:40:
      וגם - יש לי שתי בנות שממלאות את הלב שלי חג כשאני הולך איתן לקנות בגדים בקניון וקולע להן צמות.
        5/3/11 00:34:
      לכל מי שלא מותאם בדייקנות לדרישות הייצוג של המגדר שלו - יש בעיה. בנים עם בובות, בנות עם כדור, לא משנה - אם אתה חורג מהתבנית הצרה של איפיוני קבוצת ההתייחסות שלך - יש בפניך שתי אפשרויות - להיות מוקע (ומוקא) או לעשות שקר בנפשך ו"לשחק את המשחק". יש כאלה, שבעזרת אומץ ונכונות לצאת למלחמות, משכילךים להפוך את החריגות שלהם ליתרון. להשתמש בה כדי לבלוט מתוך ההמון ובסופו של דבר להכריח את החברה לקבל את בחירתם כאופציה לגיטימית וראויה. כך צומחים משני דרך. בכל אחד מאיתנו חבויה רוזה פארקס המסרבת לשבת במקום שהוקצה לה באוטובוס. לא לכולנו יש את האומץ לקום ולשבת איפה שאנחנו רוצים. הדימוי הנשי, כמו גם הגברי, לא השתנה באופן משמעותי לאורך השנים הארוכות של ההיסטוריה. ואם קיימים שינויים הם מינוריים, בשוליים. הכיוון נראה לי נכון, הקצב - איטי. אנחנו מכילים היום, יותר מבעבר, ייצוגים שאינם בתחום הקונצנזוס המוחלט, אבל עדיין עוברים לדום מתוח כשמדובר בתפקידים קלאסיים של נשיות וגבריות.
      אני תמיד הייתי נסיכונת וחסר לאמא שאני לא אלך לגן עם שימלה, או לבית ספר -טירור ואימה.
        4/3/11 21:47:
      מאד שמחתי לקרוא את הפוסט המעמיק והמעשיר שלך. העיסוק שלי בסטריאוטיפ של האישה והנשיות הוא רב שנים בקלות אחגוג לו 30 שנים בקירוב.לראשונה גיליתי את הסטראוטיפ בגיל 25 בתפקידי כמנהלת יחסי צבור של אחד הבנקים הגדולים. הבנק חגג כל שנה את יום האישה,וממש הרחיק לכת כשהעניק לכל לקוחה מתנה סטראוטיפית ששלחה אותה ישירות למטבח.חרף שנותי הרכות, הרגשתי שאני חייבת לעצמי מידע ואני זוכרת לטובה את פרופסור דפנה יזרעלי ז"ל שהכניסה אותי בסוד הציפיות של החברה מהנשים ומהקלות הבלתי נסבלת בה הן מקבלות על עצמן את גזר הדין. בדרכי חשבתי שאם אוכיח שנשים הן כוח כלכלי, אצליח לשכנע את הנהלת הבנק, שנשים זה לא רק לק והוצאות בבוטיקים, הן מרוויחות כסף וככאלה יש להתייחס אליהן. אני מדברת על הפרי היסטוריה של המהפכה הסטראוטיפית. אבל החיבור הבלתי אפשרי של נשים וכסף, או נשים ככוח כלכלי תפס ואין צורך להכביר מילים. את מתארת את עלילותיה של נערה - תום בויי שבעיקר רוצה חופש מסטראוטיפים ודעות קדומות. מישהי שהוריה טפחו בה עמדה ועצמאות מחשבתית, והיא רוצה ללכת אתם קדימה ולא להשתרך עם הסטראוטיפ מאחור. כשאת נכנסת עם אותם ערכים למערכות היחסים בינך ובין גברים אפשר לראות את המבוכה שנשפכת על פניהם בקלילות. את בחורה סקסית בטרוף את יפיפייה מדהימה, יש בך עצמה של שמחת חיים שגולשת ונוטפת ממך בין אם תרצי ובין לאו. כשראיתי את תמונותיך לפני חופן זמן אמרתי לעצמי, וואו, את תופת של נשיות היא אוצרת האישה החמודה הזאת. אז זה לא שאת בקע של ד,ר ג'ייקל ומר הייד. את פשוט צריכה להסביר שזה את שמשדרת את מה שאנחנו קולטים. אנחנו מפענחים את התשדורת באמצעים שיש בידינו, והם פשוט לא מציירים את הפרופיל הנכון. אני מבקשת ממך לא להתנצל שאת כל כך יפה. תישארי כך ותחיי את חייך. תפסיקי להתעצבן על מי שחושב שאת התגשמות חלומותיו בתחום הנשיות. ואגב לי יש מספר פיות בחדר האמבטיה. הפיות אמנם נראות נפלא, אבל דעי שהאגדות מספרות עליהם סיפורי אימה, ופעם הבהילו ילדים בקטע שאם לא תאכל, נזמין את הפיה. התמונות שלך מאד יפות
        4/3/11 20:51:
      שרי - תודה. השאלה מתי ייעלמו הסטריאוטיפים האלה, אם בכלל. בתיה - אל תגלי, אבל יש לי אלרגיה לנשים מהזן הנשי המוקצן. הן מזכירות לי קוקסינלים ואת בובולינה מזורבה היווני.
        4/3/11 20:48:
      חחחחח נעמי - את הרי חנות איפור וטיפוח מהלכת! כל חידוש בתחום חזקה עליו שיגיע לרשותך! והרי כל דוגמניות העל נושקות למטר שמונים! זה ממש לא תירוץ! אני חולה על מגזיני נשים, הם נותנים לי השראה. ניקוי ראש טוטאלי, וגם זה הרי כל כך הרה גורל אם את הטבעת ברגל חובשים על האצבע הראשונה או השנייה!
        4/3/11 20:44:
      טובה, משום מה יש לי תחושה עמומה שהתיאור אשה-גבר לא כל כך יהיה להיט...
        4/3/11 20:44:
      אין כמו כלבים, נכון שירה? את יודעת שלמושל ורונה במאה ה-13 קראו קאנגראנדה - כלומר כלב גדול? וזו היתה מחמאה כמובן? אני עוד אכתוב על שושלת הכלבים האיטלקית הזאת.
        4/3/11 20:42:
      יוחנן - העיקר לא לפחד כלל. בגלל זה אני לא ממש יכולה לצאת עם גברים שצריך לרדוף אחריהם עם סוודר ובננה.
        4/3/11 20:37:
      תודה פנינה. העניין הוא שלא מוותרים על הסטריאוטיפ הזה. להיפך, יש תנועת מטוטלת של חזרה אליו. מחר אני נוסעת לכנס מיני-מחזור של הגימנסיה ואראה אנשים שלא ראיתי מאז גיל 18 והם כבר כתבו לי בפייסבוק שזה מדהים לראות למה הפכתי. אני אגיד להם שלא השתניתי בכלום. שזה רק חיצוני. כבר כתבה לי שרי שלמדה איתי שמהכתיבה שלי בעיתון היא הבינה שלא השתניתי בכלל בעצם ואני שמחה.
        4/3/11 20:27:
      מיא, אנחנו לא נתפסות כנשיות מספיק??? בעיני מי בדיוק??? האמת, למי איכפת. ממרומי גילי אני נוכחת שרובינו כמוך בדיוק. נשים מהסוג הנשי, הן זן נכחד (ולא מאד אינטיליגנטי). אנחנו שולטותתתתת!
        4/3/11 20:27:
      מבחינתי את אשה אשה. לא גברית ולא קרובה לכך . אין כל סתירה במה שתיארת לנשיות. רק סטראוטיפים אינפנטיליים יסתרו את נשיותך. ולגבי גברים- אני בטוחה שלגבר אמיתי אין כל בעיה איתך. והשאר , לא מענינים בכלל *שלך שרי יופי של צילומים
        4/3/11 19:43:
      בשיעורי מלאכה מעולם לא הסתדרתי, הייתי קונה צמר יפה ואחר כך לא מצליחה ובורחת מהשיעור לשחק כדורסל, גם בתיכון הפיוז שלי היה קצר, ארבעה בתי ספר בארבע שנים, וגם בהם יצאתי כל שיעור לפחות פעם אחת החוצה "להתרענן". אבל באופן מוזר לא הייתי דווקא טום בוי, אפילו להיפך, כשהייתי ילדה שיחקתי בבובות וחלמתי על בובות בארבי, וציירתי כל הזמן דמויות של נשים ענוגות בשמלות, כשקצת גדלתי וגיליתי את הנשיות, מיהרתי להתאפר, אבל עדין להתלבש זרוק. ותמיד חרשתי מגזיני אופנה. הנשיות במאפייניה הויזואלים נראית לי תמיד כמו משחק נחמד, שאני אוהבת. איפור, בגדים אביזרים. זה כיף. אבל נשית וענוגה מעולם לא הייתי, כמה ענוגה ושברירית את יכולה להיות בגובה כמעט מטר שמונים? לא יודעת גם אם הייתי רוצה להיות...
        4/3/11 19:43:
      אני הייתי מציעה להוסיף תיאור חדש באתרי הדייטינג "אישה-גבר". בראבו.
        4/3/11 19:13:

      ברור שאת יודעת איך מגדלים בנות. את מגדלת אחת בהצלחה מסחררת, כבר איקס ומשהו שנים (עשרים ושמונה, כמדומני, נכון?)
      -

      כל כך הזדהיתי עם הסלידה משיעורי המלאכה.

      אוסיף אליהם גם את שיעורי "כלכלת הבית", בהן נדרשנו ללמוד איך לבשל ולאפות (או במקרה שלי - לחרוך ולשרוף)

      בעוד הבנים למדו להוציא אגרסיות בעזרת פטיש ומסמרים והבעה גברית מסוקסת שישתמשו בה בעתיד.

      -

      אהבתי מאוד את המחשבה על האלות היווניות.

      למעט עניין הציד (שמן הסתם ממש לא מדבר אל לבי), אני חושבת שדיאנה ואני יכולנו לעשות חיים בשיטוטים ובשיחות נפש בין היערות הירוקים והמרחבים הפתוחים, כשעדת כלבים מתרוצצת מסביבנו.

        4/3/11 19:10:
      את ענינית,ישרה וכנה עד כאב. אסרטיבית ודומיננטית...כך כתבת ..כל הכבוד, את גדולה.. ומי שלא מפחד מסממנים אלו זוכה בגדול..
        4/3/11 18:52:
      את נראית הכי נשית שיש, למרות כל מה שאת כותבת.הצילומים מעולים. נשיות מהסוג שמנית היא נשיות סטריאוטיפית. עברו הימים של נשים רוקמות ומתקנות גרביים, אפילו אמא שלי שעסקה בעבודות יד ועיצבה בגדים, היתה חזקה, תחרותית ושנאה התנחמדויות. ממנה למדתי להיות מגיל צעיר מאוד אישה אחרת לא כמו נשים שגדלו לצידי. יש קשת רחבה בין להיות אמזונה, לוחמת, גברית המורידה את הקשת מעל חזרה כשהיא מגיעה למיטה, לבין להיות הכי נשית במכנסיים יחד עם עיסוקים ספורטיביים. אם אנחנו מוותרים על הסטראוטיפ הנשי של שפעם, אז יש מרחב מחייה ענק לאישה כמוך. אין או שש. או ש... יש הרבה נשים נהדרות ביניהם. בסופו של דבר זה הסטראוטיפ שהגבר חי איתו בנוחות, וכבר מזמןם אנחנו לא תוכנית כבקשתם. מצחיקה הסצינה של הורדת החצאית כדי להשתין. אבל בנות שחונכו והיו קרובות לאבא, כמוני גם, הן נוטות להיות נשים אחרות. אבל בהיכרותי אותך, את אישה במלוא מובן המילה ואני לא צריכה לחכות לאישור על זה מגברים.