96 תגובות   יום שישי , 4/3/11, 18:39

''

 

עכשיו כבר אפשר לגלות: מעולם לא הייתי אשה ולעולם לא אהיה

 

מזל שבמסגרת הקיצוצים במשרד החינוך העיפו כבר לפני שנים את שיעורי המלאכה מבתי הספר היסודיים, כך לפחות אצלנו בתל–אביב. אחרת היו עלולות גם הילדות של היום למצוא את עצמן כמוני בגיל תשע, כשחיכיתי נזופה מול דלת המנהל, בתחילת שנת הלימודים בכיתה ג'. אז, בבית ספר חדש (אחרי שעברנו דירה), לא הייתי מוכנה בשום אופן להיכנס לשיעור מלאכה–בנות, ליטול לידיי מסרגות וכדור צמר ולהתחיל בעיסוק הכה–נשי, בזוי וארכאי בעיניי של סריגת צעיף מחמם. שעה יובשתי על ספסל דלוח מחוץ לחדרו של המנהל, שם איים עלי הנ"ל בהשעיה לאחר שברוב חוצפתי באתי אליו בדרישה המופרעת להצטרף לבנים בנגרייה. הוא התעקש וגם הרים את קולו ליצירת אפקט מפחיד, אבל אני הייתי עקשנית יותר. אפילו אמא שלי, שעמדה לצדי ברוב הפעמים, לא תמכה בי בעניין הזה - למה לך להתחיל את השנה ברגל שמאל בבית הספר החדש? שאלה. אבל אני אמרתי לה, שאם אין לה כוונה לעזור, לפחות שלא תתערב. זו מלחמה שלי, ואני אנצח.

וכך היה. עברו כמה שבועות של שביתת–סריגה מצדי, הסתובבות בחצר וקליעה משועממת לסל, עד שזכיתי בהעברה הנכספת - הראשונה בתולדות בית הספר, (ואולי גם האחרונה, באמת שלא עקבתי אחרי המוסד) - ובסוף עברתי לבנים, שם יצרתי מתלה מכוער למגבות, עד שהגשתי בעצמי בקשה לחזור למלאכה–בנות, כיוון שהבנים עצמם היו חומר אנושי בלתי נסבל, ואצל הבנות עברו לנחש–קטיפה שמצא חן בעיני הרבה יותר מהתפלצות העאלק–דקורטיביות שנכונו לבנים בהמשך השנה. אחרי התקרית הזאת איש כבר לא התפלא כשדרשתי להצטרף לקבוצת הכדורגל של הבנים. התקבלתי מיד. אולי גם עזרה איכשהו העובדה שהייתי השחקנית הטובה ביותר, מכל הבנים, וכשהיו משחקים בשכונה, ושניים היו בוחרים קבוצות, הייתי נבחרת ראשונה. אני כבר לא זוכרת באילו עוד הזדמנויות הייתי ה"בת הראשונה ש" - אבל היו כאלה, לא מעטות, ולי היה באמת ברור שאין הבדל. כל מה שהם יכלו לעשות, יכולתי אני לעשות טוב יותר.

מיום שידעתי ללכת בערך, ידעתי גם לשחק כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדוריד, לשחות, אבא שלי לימד אותי לחתור בסירת משוטים, בקאנו, בקיאק, להתהפך, לעלות על פני המים, לשחק כדורת דשא בכדורי עץ ובכדורי ברזל, לשחק ביליארד וסנוקר. לרכוב על אופניים למדתי לבד והם הפכו לכלי הרכב הבלעדי שלי. מגיל אפס אני לא זוכרת שפחדתי ממשהו. תמיד רצתי לתוך הים, גם בחורף. אהבתי את כל הכלבים, כולל דוברמנים ובוקסרים, שהיו להיט בשנות השבעים שבהן גדלתי. אבי לימד אותי להבדיל בין כל הגזעים - בין ההאונדים, כלבי הציד הרגישים, לבין כלבי הרועים הנאמנים, הטריירים החמודים, הבולדוגים לסוגיהם ששובים את הלב בסרבולם דווקא. למדתי איך לגרום לכלב לשמוע לי, להוביל ברצועה, איך להפריד בין כלבים שרבים, אפילו גדולים, איך להרגיע כלב. אחר כך שיחקתי טניס, רצתי, הייתי אלופת תל אביב של התיכוניים בהדיפת כדור ברזל (תואר שנהגתי להצניע למשך עשר דקות בחיי, כי הוא לא נחשב נשי, אבל, כאמור, אלה היו רק עשר דקות והן עברו), שיחקתי ואני עדיין משחקת בהתלהבות טניס שולחן ושונאת להפסיד. בעיקר שונאת להפסיד. בהכל.

''
 

ארטמיס בציור על כד יווני

 

תמיד הייתי תחרותית וחזקה ומנהיגה בסביבה החברתית הקטנה שלי, וכילדה היו לי חברות טובות, אבל שיחקתי בעיקר עם הבנים בגלל הספורט שאהבתי - ומתישהו בגיל ההתבגרות קלטתי שאיכשהו, כל התכונות האלה שלי מנוגדות ל'נשיות' - לא רק החיצוניות - הלבוש של בן וכאלה, והעובדה שעד גיל 17 לא לבשתי חצאית או שמלה, אלא גם תכונות האופי - החוזק, ההחלטיות, המנהיגות וההיעדר המוחלט של 'עדינות' במובן של חולשה והתבטלות בפני בנים וצורך בתמיכה, במשענת או בעזרה מסוג כלשהו. ובאמת, לא היה לי אף פעם חבר, אף בן לא העלה על דעתו להתחיל איתי, וכשחברותיי יצאו עם בנים, הוזמנו למסיבות, רקדו דיסקו וסלואו וזכו לנשיקה הראשונה, אני ישבתי בבית, קראתי ספרים וחרשתי אנציקלופדיות, או קלעתי לסל לבד במגרש. הייתי מין אנדרוגינוס עד גיל 20, וגם אז התחילו איתי רק גברים בני 40 וצפונה ובכלל לא בני גילי, וכל הניסיון המיני שלי היה כבר אחר לגמרי וביזאר להפליא. כשמי שלמדו איתי בתיכון נתקלים בי היום, הם פשוט לא מאמינים למטמורפוזה שעברתי, זה נראה להם מופרך, כאילו אדם אחר, כאילו עברתי שינוי מין.

לסופר אהרון אלמוג יש סיפור קצר: "על הימים שנחשבתי לנער מופרע" - וזה בדיוק הסיפור שלי. כשנשים מתיפיפות באתרי היכרויות ומכריזות על עצמן בכינוי הבזוי אשה–ילדה, אני חושבת שאני בעצם אשה–ילד–מופרע, ושזה דווקא מיוחד וחינני. האמת, חינני יותר כבדיחה פרטית לעצמי, פחות לגברים שאני פוגשת בדייטים, שנחרדים לגלות צד זה שלי בתוך האשה המתוקתקת על עקבים בבית הקפה. בגיל 17, בטיול באיטליה, קניתי את פריט הלבוש הנשי הראשון שלי מאז שנולדתי בערך. זו היתה חצאית ג'ינס של בנטון, ולא אשכח שכשפתחתי את הרוכסן  והורדתי אותה לפני שהתיישבתי על האסלה, צחקה אחותי שהיתה אז בת עשר והראתה לי שחצאית אפשר להפשיל ולא צריך לפתוח לה את הרוכסן כמו למכנסיים. עד כדי כך הייתי בורה בעניינים הנשיים האלה. החזות הנשית שלי היום מטעה, כי בפנים נשארתי בדיוק אותו בן שהייתי, בעידן הטרום פוליטיקלי–קורקט, כשעוד תויגתי בלי בעיות כילדה 'מופרעת' והתווית האימתנית הזאת נסחבה אחריי ב'תיק האישי' מכיתה לכיתה, לזוועת הורים ומורים.

 

''

פאולינה בורגזה כוונוס המנצחת, אנטוניו קאנובה 1805-7


דווקא ליוונים הקדמוניים היתה קשת של דימויים נשיים, ואולי שם הייתי מצליחה למצוא את עצמי - בצד אפרודיטה (ונוס), אלת היופי והאהבה הסופר–נשית, שלימים, באמנות הרנסאנס תוארה או עולה מקצף הגלים או מסרקת את שערה הבלונדיני מול המראה, היו גם אתנה אלת החוכמה והמלחמה, ארטמיס (דיאנה) אלת הציד שתוארה תמיד בחברת כלביה, וכמובן האמזונות - שכרתו לעצמן את שד ימין כדי שיוכלו לדרוך את הקשת ביתר יעילות. וכל אלה בכל זאת היו נשים, רק מסוג אחר. כלומר, איכשהו לפני 3000 שנה כבר קלטו, מה שמאוד קשה היום, שהנשיות פנים רבות לה. כי בעולם שלנו, גם היום, על כל צדיקה בסדום כמו אומה טורמן בקיל.ביל, דמי מור בג'י.איי.ג'יין ואנג'לינה ג'ולי בטומב ריידר, יש המוני אשה יפה סטייל ג'וליה רוברטס שמנציחות את דימוי העלמה במצוקה - אשה הגונה או  זונה שלא באשמתה, באמת לא משנה - המוצלות מגורלן האכזר על ידי אביר עז נפש, יפה בלורית ומגוהץ חליפה.

 

''
 

דמי מור בג'י.איי.ג'יין

 
בשנים האחרונות שמתי לב שדימוי נשי אחר השתלט על השוק - תרתי משמע, כלומר גם על השוק הצרכני - זה של הפיה, ומילא את חדריהן של המתבגרות, וגם - אבוי - של נשים באות–בימים, בפסלוני חרסינה צבועים של יצורות עדינות כנפיים. הדימוי של הפיה, שמקורו באסכולה האמנותית הרומנטית של סוף המאה ה–19 באירופה, הוא מכת מוות לאשה המודרנית: היא שברירית, מופיעה למחיאת כף, נעלמת בנשיפה, כל יעודה הוא הגשמת משאלותיו של בעליה, אין לה דעה עצמאית, היא לא חושבת, לא מרגישה, לא תובעת דבר לעצמה, וכמובן גם לא יצרית ולא מינית. בקיצור, האנטיתזה לתנועה לשחרור האשה.

''
 

פרפר, לואיס ריקרדו פאליירו, 1893

 

בעקבות הצלחתי הבלתי צפויה אצל גברים - רק מבוגרים ממני בשנים רבות, בני גילי מעולם לא נמשכו אלי - איכשהו הצלחתי להתאפס על הצורה הנשית שלי בגילאי העשרים ואפילו אימצתי שלל שמלות, עקבים ועגילי טרופיקל. בשנים האחרונות, השד יודע איך, כנראה מתוקף הפרפקציוניזם שלי ונטייתי הכפייתית, עוד מצאתי את עצמי מתמכרת באופן תמוה למדי לפולחן הטיפוח, החלקתי את עצמי בלייזר ואני שוקדת על בניית ציפורניים ושיזוף במכונה. אבל בתוכי נשארתי בדיוק אותו כדורגלן מתוסכל - הנשיות היא לא חלק מהגדרת העצמי שלי. תמיד אגדיר את עצמי כאדם ולא כאשה.
לשיוך הנשי שלי אין כל משמעות בעיני. בעת רצון אני עדיין משתחלת עם ציפורניי האדומות כדם למכנסי ספורט קצרים לגופיית גולשים, גם בחורף, עושה ספורט, משחקת עם כלבים, רצה ונחבלת, אדישה לפגיעות פיזיות, לחום, לקור ולכאב, בעלת פתיל קצרצר, עצבנית, תוקפנית, קולנית, דחקאית ודווקאית. גם במערכות היחסים שלי, כולן, בעבודה, באהבה, אף פעם לא התברברתי, התקשקשתי והתנחמדתי, כפי שאולי נשים מסוימות וגברים רבים חושבים שמצופה מאשה. הייתי תמיד עניינית, ישרה וכנה עד כאב, אסרטיבית ודומיננטית. אי אפשר להגיד שתכונות אלה זכו להצלחה רבתי ושהפופולריות שלי היתה בשמיים כמו של הנשים סביבי שהקפידו על תדמית המאמי, אבל בהחלט מצאתי את המקום שלי בחיים ואפילו הצלחתי לדוג גברים ספורים שלא פחדו ממני.

תמיד בירכתי על כך שנולדו לי שני בנים ולא, חלילה, בנות, כי אין לי שמץ של מושג איך לגדל בנות ובמה לעזאזל מתעסקות בנות כל ילדותן. המחשבה שהייתי עלולה למצוא את עצמי מסרקת בראציות, קולעת צמות, אופה מאפינס וקונה מלתחה ורודה מעבירה רעד בגווי. שלא לדבר על מריחת לק לגן! (כן כן, פעם איחרה מישהי לשיעור איטלקית שהשתתפתי בו בטענה שבתה הכריחה אותה בדקה התשעים למרוח לה לק לגן!)


כשבני הבכור היה בכיתה ב' והשתתף בחוג כדורסל בהפועל, ביקשה אותי אחת האמהות בכיתה לשאול את המדריך, אם גם בנות יכולות להצטרף לקבוצה. הבטחתי לה שאשאל. בדרך, במכונית, אמר לי בני החגור מאחור: "למה לשאול? ברור שבנות יכולות להשתתף. בנות יכולות לעשות כל מה שבנים יכולים". נכון, עניתי לו, והתביישתי בעצמי. המדריך הסכים איתנו, כמובן. אולי בכל זאת עברנו איזה שינוי מאז ילדותי. בקטנה. ■


''

 צילומים: ענבל מרמרי
איפור: נטלי ארנטוף
כלבים: לילו ורוקי

דרג את התוכן: