למה לשנוא (בכדורגל) זה טוב?

   התחלתי לאהוד כדורגל ("הומרתי") באופן עמוק בגיל הטיפש-עשרה. לא אכנס כאן לפרטים בנוגע למבנה הנפש שלי בגיל זה. על רגל אחת ובלשון המעטה, ניתן להגיד שלא התלהבתי במיוחד ממתנת החיים שהוענקה לי מבלי שביקשתי. אני מניח שיש לא מעט אנשים שיזדהו עם תחושות אלו שמלוות אותנו בעיקר בגיל ההתבגרות: תחושות של קיפוח, של שנאה עצמית, הרגשה שכולם נגדך, שבוודאי קיימת איזושהי קונספירציה בחדרי חדרים שמטרתה הבלעדית היא למרר את חייך ולהקשות עליך, ושאם קיים אלוהים בשמיים, אז אין ספק שהוא כועס עליך במקרה הטוב, שונא אותך במקרה הרע.  מי שלא מזדהה – "צא ולמד".

   בתקופה קשה מבחינה נפשית זו הפכתי לאוהד אמיתי של המשחק. זה קרה לאחר אליפות אירופה ב-1996 שנערכה באנגליה. במיוחד התלהבתי מאלן שירר, שהיה השחקן המצטיין של אותו טורניר (ביחד עם מקמנמן) ומלך השערים. באותו הקיץ שירר נמכר לניוקאסל יונייטד בסכום שיא באותה תקופה: 15 מיליון ליש"ט. בתור בור למחצה בענייני הכדורגל העולמי (עד אז התעניינתי בעיקר בטורנירים - מונדיאלים וכדומה - ולא ממש בליגות מחוץ לישראל), הייתי משוכנע שתג המחיר הגבוה שהוצמד לשירר בוודאי מוצדק, ואם לא – אז צריך שיהיה! שירר יהיה חייב להצדיק את סכום השיא שניוקאסל שילמה עליו. מיד נהפכתי לאוהד הליגה האנגלית, אוהד ניוקאסל, ומעריץ של שירר. גיליתי שניוקאסל הייתה סגנית האלופה ב-95/96, שהיא קבוצה שעלתה לא מזמן לפרמייר ליג לאחר שנים של דשדוש בליגת המשנה, שהיא הובילה את הליגה בעונת היורו בהפרש של 12 נקודות על מנצ'סטר, והפסידה את האליפות לאחר "משחק העשור" נגד ליברפול לקראת סוף העונה. גיליתי שניוקאסל היא עיר של כורי פחם קשי-יום שקבוצת הכדורגל היא חייהם. הכל התאים מאוד לתפיסת עולמי המקופחת: קבוצת אנדרדוג שנלחמת נגד כל הסיכויים מפסידה לאימפריה משומנת ואכזרית, ומצרפת אליה גיבור מקומי (שירר אהד כל חייו את ניוקאסל) שיושיע אותה ויביא לה אליפות. הגיע הזמן לצדק. ישר התאמתי את פרשנותי על המציאות לכדורגל, כלומר, חלוקה ברורה בין "טובים" ל"רעים", כאשר הרעים הם הרוב, האימפריה, "המערכת". מנצ'סטר יונייטד נפלה באופן מושלם למשבצת ה"רעים" – היא ייצגה בעיני את הרשע הטהור של העולם. למזלי הרע, התחלתי לאהוד כדורגל בשנות השיא של אימפריית הרשע של מנצ'סטר, שדרסה כל דבר שזז, עד שזכתה באליפות אירופה באופן הכואב ביותר, בדקה ה-92, לאחר שלא עברה את החצי במשך רוב המשחק (הצרחות של רמי וייץ עדיין מהדהדות באוזניי באופן מכאיב). כמעט במנותק מהנעשה על המגרש, מנצ'סטר יונייטד הייתה הכלי המרכזי בקונספירציה שכוונה נגדי במטרה למרר את חיי ולהקשות עלי. שנאתי את הקבוצה שנאת מוות. ייחלתי לאסון מינכן נוסף, להתקף לב של פרגוסון. תיעבתי את דיוויד בקהאם – ראיתי בו את הדוגמא המושלמת לבלוף של הקיום, לאפקט העדר שמבוסס יותר על דמגוגיה צבעונית ולא על חקירה והוכחה מדעית, אמיתית. לא היה לי ספק שלבקהאם אין אפילו עשירית מהכישרון שמייחסת לו התקשורת המשלהבת והמתלהבת. לא היה לי ספק, שדמותו הציבורית בתור ידוען-דוגמן, מוסיפה להילה הנוצצת שלו, ופולשת למחוזות המשחק שממנה היא אמורה להתרחק. כל הגבהה שלו (במיוחד בישראל, תמיד זלזלו במשחק ראש "אנגלי טיפוסי" והעדיפו משחק על הקרקע – עד ימינו) נחשבה כ"מסירת אומן", כל בעיטה חופשית שלו זכתה לכותרת, הגול שלו מחצי מגרש נגד ווימבלדון הוגדר כ"גול כמו בקהאם" (למרות שחאג'י עשה זאת לפניו, ובסטייל לא פחות נוצץ). היה לי ברור שבקהאם הוא מותג שחייב להצדיק את עצמו, אבל בין זה לבין כשרונו כשחקן כדורגל, המרחק היה רב. היה לי ברור שמנצ'סטר היא בלוף, שהיא משחקת מגעיל, שרוב אוהדיה הם "אוהדי הצלחות" (מושג שהיום משתמשים בו להגדיר את אוהדי ברצלונה החדשים – עוד על כך בפוסט נפרד).

   מנצ'סטר יונייטד וניוקאסל (גם יונייטד) היו בשבילי סמלים. אהבתי את ניוקאסל ושירר, אבל בתקופה שבה הייתה לי יותר שנאה מאהבה, נהפכתי לאוהד שנאה: צפיתי בכל משחק של מנצ'סטר, שכן הייתי אוהד מושבע של כל קבוצה ששיחקה נגדה. הכדורגל היה בשבילי התקווה לעולם טוב יותר, גחל של אופטימיות. השנאה הזינה אותי, הפיחה בי חיים בתקופה שבה החיים היו אכזבה מתמדת. כאשר שנאתי את מנצ'סטר, כאשר כעסתי על ההצלחות שלה (בפוקס, כמובן – לא הייתי מסוגל להודות שהם באמת טובים כמו שאומרים עליהם), פשוט שנאתי את החיים: ההצלחה של מנצ'סטר הייתה הכישלון שלי בחיים. מנצ'סטר (ובקהאם כ"אווטאר" שלה) ייצגה בעיניי את המיינסטרים, את העדר הלא-חושב, את ההוכחה הברורה שכולם משוגעים סביבי, שאף אחד לא רואה את מה שאני רואה. כעסתי. מנצ'סטר הייתה הנמסיס. תיעבתי את מנצ'סטר. שירר ייצג בעיני את הטהור, הנקי – העובד השחור שלא זוכה לקרדיט על עבודתו. כששירר הבקיע, אני הבקעתי, כשמנצ'סטר הפסידה, אני ניצחתי. אבל הייתי צריך את מנצ'סטר, צריך את השנאה, בשביל לעשות לעצמי סדר. הייתי צריך את הכדורגל שייצוק תוכן של משמעות לעולם אכזר שהיה נגדי.

   אין ספק שלקחתי ברצינות רבה מידי את המשחק, שהתנהגתי באובססיביות מסוימת כלפי ספורט שאמור להיות בידור. אבל באופן הקיצוני שבו פירשתי את המציאות – כלומר, "טובים" מול "רעים" – אני מאמין שאני לא כל כך שונה מאוהדי כדורגל אחרים.

   בכדורגל, שלא כמו בחיים "האמיתיים", נדרש ממך לשנוא. כאשר אתה בוחר לאהוד קבוצה (יותר נכון – היא בוחרת בך), כלומר, כאשר אתה אוהב קבוצה, אתה מחויב לשנוא את יריבתה. כמו שאומרת בדיחה אחת: "שלושה דברים טובים קרו היום: הפועל ניצחה, בית"ר הפסידה וזה קרה באותו משחק". אוהד אמיתי מחויב לשנאה. השנאה היא הדלק שלו. מקרה מנצ'סטר-בקהאם הוכיח לי שכדאי לשנוא בכדורגל, שכן אין כמו הכדורגל, בתור ספורט רגשי ולא-צפוי, בשביל להוציא רגשות מודחקים.

   כמעט אין אנשים שלא-שונאים. אנחנו תמיד נחפש סמל, אידיאל כלשהו, שאליו נוכל לכוון את כל השנאה והזעם שהתרבות האנושית בימינו דורשת מאיתנו להדחיק ולהסתיר. ברוב המקרים, בחיים האמיתיים, הגורם הקל ביותר להפנות אליו את השנאה והזעם הוא "האחר". "האחר" הוא לא מוכר, מוזר, לא שייך, חיצוני לנו, זר לנו, מאיים, מפחיד. העובדה שאין אנו מכירים אותו גורמת לנו לנסח עליו חוקים כלליים לגבי אופיו והאיום שלו עלינו, כאשר כל מעשה שהוא עושה נופל בגדר הוכחה לסכנה שהוא מייצג. אם "האחר" מצליח, הוא עושה זאת על חשבוננו. אם "האחר" מתרבה, הוא מסכן את קיומנו. אנחנו תמיד נרצה להשאיר את "האחר" כמה שיותר רחוק מאיתנו, שחס וחלילה לא יוכיח לנו שאנו טועים בקשר לאופיו הנלוז והמאיים.

   לפני שכל יפי הנפש ירימו את ראשם ויצטדקו באוזניהם באומרם לעצמם שהם "אינם כאלה", אני מציע להם לחפש את "האחר" אצלם. אולי הוא לא עובד זר, אולי הוא לא ערבי, מזרחי, אשכנזי, דתי, הומוסקסואל, פוט-פטישיסט וכדומה, אבל אני מניח שהוא שם. אולי הוא זה שחתך אתכם בכביש, שהעלה לכם מיסים, שביקש מכם כסף ברחוב. אם הוא לא קיים, תמציאו אותו. אם אין לכם צורך בו, אנא תגישו בקשה לפרס בודהה לסובלנות ולרוגע. מה שבטוח הוא, שכדורגל אתם לא צריכים לנשמה.

   כי בכדורגל, לא רק שהשנאה מותרת, היא רצויה. אבל בכדורגל, "האחר" קרוב אלינו מתמיד. אותו סמל שמסמן בשבילנו את הרוע האנושי, את המקור לכל הצרות, למעשה קרוב אלינו קירבת אחים. לא לחינם היריבויות הקשות ביותר הן של משחקי דרבי. אמנם ההגדרה של דרבי היא משחק בין שתי קבוצות מאותה העיר, אך המחנות המנוגדים מנגידים את עצמם גם לפי אלמנטים אחרים. אוהד מנצ'סטר מחויב לשנוא את הסיטי – הקבוצה מאותה העיר. אך הוא גם חייב לשנוא את ליברפול – אותו צבע, אותו מעמד. אוהד הפועל תל אביב מחויב לשנוא את מכבי תל אביב, אבל הוא מחויב גם לשנוא את בית"ר ירושלים – ניגוד בין אידיאולוגיה, בין צבעים פוליטיים, בין בגין לבן-גוריון וכו'. "האחר" בכדורגל קרוב אלינו כי אנחנו יודעים בדיוק למה אנחנו שונאים אותו. כלומר, השנאה שלנו כלפיו אינה נובעת מניסוחים כלליים על מקרים פרטיים שמקורם בעיקר בבורות ("כל הערבים רוצים להרוג אותך", "כל הדוסים פרזיטים", "כל המרוקאים עצבנים" וכדומה), אלא על בקיאות של מדען אטום. אוהד הפועל שונא את בית"ר כי הוא מכיר את בית"ר, את ההיסטוריה שלה, את האוהדים שלה, את הטריטוריה שלה. הוא שונא ויודע ששונאים אותו מהצד השני, ואין לו בעיה עם זה. השנאה מותרת, השנאה רצויה, השנאה היא חלק בלתי נפרד מהאהבה שלך, מהנאמנות שלך, לקבוצה שאתה אוהד. בכדורגל אתה שונא ואתה יודע בדיוק למה אתה שונא. אנחנו צריכים את השנאה שתהווה לנו כלי להוציא את הזעם, לדרוש צדק מחיים שהצדק הם מהם והלאה, אידיאל רחוק שאין לנו שליטה עליו. יכול להיות שעובדה זו היא אחת הסיבות להצלחה של הכדורגל בשכבות הנמוכות מבחינה סוציו-אקונומית, המקופחות. אך אנחנו צריכים משהו לשנוא גם בשביל לדעת מי אנחנו.

   הזהות מורכבת גם מהדברים המנוגדים, השונים. בתהליך עיצוב הזהות, תמיד יותר קל להגדיר קודם-כל את מה שאתה לא, לפני מה שאתה כן. "דע את עצמך" זו משימה קשה הרבה יותר מאשר "דע מה שאתה לא", ורבים מהאנשים, במיוחד בחברה המערבית, עדיין לא בטוחים לגבי הראשון, גם אחרי גיל ההתבגרות מעצב הזהות האינדיבידואלית. בכדורגל, החיים פשוטים: השבטיות האנושית ברורה, השנאה מתבקשת, "האחר" קרוב וידוע – הוא מאיים עלינו פעם-פעמיים בשבוע, ותמיד יש הזדמנות לתקן ולנקום. בכדורגל טוב לשנוא, אפילו רצוי. בכדורגל טוב להיות קיצוני, כדאי להיות קיצוני, אחרת לא היינו מסוגלים להתרגש כל כך מ-22 גברים שרודפים אחרי כדור, ומנצ'סטר תמיד מנצחת...