כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    על שתי קבלות פנים נשכחות

    15 תגובות   יום שישי , 4/3/11, 19:09

    "מי שלא מקבלים את פניו – אין לו פנים," כך הספיד דרידה* את עמנואל לוינס*, אתיקן  הפנים הגדול .

     

    ''

    למרבה התמהון, שני הארועים החשובים בחיי כל אחד מאתנו -  הלידה או רגע הכניסה לקהילה האנושית,  והמוות – רגע היציאה מהחיים ומהקהילה האנושית -   אינם זכורים לנו ואינם תופסים חלק בתודעתינו.

     

    אולי בשל כך, כיוון שכל אחד מאתנו אינו זוכר את לידתו ואינו מוכן לראות את מותו,  ויתרנו -  לפחות בחברה המערבית -  על רגעים אלו ואנחנו מוכנים להסתיר את תחילת החיים ואת סופם ולהפקיד אותם  בידי הרופאים, כאילו היו מחלות -  ולא היא.

     

    לעומת זאת, מי שמקבלים אותנו  עם לידתינו, הם שזוכרים את הארוע, כמו גם אלו המלווים אותנו ברגעינו האחרונים ונפרדים מאתנו עם מות.

    ואנחנו -  נָאדָה, כלום, את הלידה שלנו, ודאי איננו זוכרים, ואני משערת, שעם תום החיים, תם גם הזכרון, אז גם את רגע המוות, איננו זוכרים.

    דווקא ברגעים אלו - רגעי הלידה והמוות, רגעי הפגיעות והחולשה הגדולה של הגוף -  אנחנו תלויים לחלוטין בזולתינו, בקבלת הפנים עם בואינו לעולם ובקבלת הפנים או בליווי הפנים עם צאת הנשמה.

     

    ''

    בתמונות מלמעלה למטה: לידה - מהרחם לחיקה של האם, ומשם לחלל הביתי

     

    "לוויה בקבוץ",1949,  צלום מתמונה של יוחנן סימון.שם תורם הצלום: ארכיון קבוץ גן שמואל

     

    לפי היידיגר,  עם לידתו  "מושלך"  האדם  אל העולם.

    גסטון באשלאר*, לעומת זאת , בן דורו הצרפתי של היידיגר, בספרו הנפלא

    La Poetique de L'Espace

    חולק עליו וכמו מתקן אותו, כאילו לא היתה לו להיידיגר אמא. לא זו בלבד שהאדם אינו מושלך אל העולם,  האדם מתקבל אל  חיק העולם בתיווכו של  חיק האם ובזכות זרועותיו הרכות והארוכות  של הבית. החלל המקבל את פניו, סופג אותו אליו ומספיג אותו בנוכחותו, בסודותיו ובמסתוריותו.

    אצל באשלאר, הבית אינו סתם חלל, הבית הוא חלל פואטי, הוא המצע שעליו יתפתחו  הדמיון והיצירתיות האנושית, כמו גם האהבה והשנאה.

     

    לנו -  הנולדים או המתים, הרגעים עצמם, רגעי המעבר, אינם רגעים של תודעה או התבוננות עצמית, אלא רגעים של התמסרות ותלות מוחלטת, רגעים של טרום אגו (עם לידתינו) ורגעים של פוסט אגו, רגעים שבהן האגו  אינו  קיים עדיין, או שאינו קיים כבר, רגעים שבהן האגו נסוג, נמוג וכלה בגלל חולשת הגוף. רק ברגעים אלו של אִפּוּס אגו, אנחנו מסוגלים  להתמסר לגמרי.

    בקטע הפתיחה בספר  "באבא יאגה" מאת אסתר ויז'בצקי זיו  (הלו היא שפחתכם הנאמנה מרבת השמות), עושה המספרת  נסיון לגעת בלידתה ולהזכר בה.

     

    "זה תמוה בעיניי – אני זאת שצריכה להיוולד, לכן היה מתקבל על הדעת שלא יהיה לי זכרון של לידתי, ואף-על-פי-כן, הכל זכור, כאילו בו בזמן שהגחתי מרחם, צפיתי בלידה.

     

    לא, לוא דווקא מלמעלה, לפעמים מהצד, מהפינות, מהסדקים, מאחורי הרהיטים, מתחת למיטה, כמו המכשפות והשדים של ילדותי, הייתי רואה ובלתי נראית, ואף אחד לא יכול היה לגלות אותי. היתה בי איזו שביעות רצון, אפילו גאווה שהתמקדתי לי במרחב, חסרת צורה, לא גוף, אלא קלילה כמו כּנפיים של זבוב שניתקו מהגוף השחור, והן מרחפות להן לא שייכות, ובדרך כלל לא כואבות, רק לפעמים איזו דקירה, זכרון של כאב, געגועים לשלמות.

    זה היה הסוד שלי, חטא, אשמה, כתם שמתביישים בו וצריך להסתיר, כאילו הצצתי על חיי מבעד למנעול – ואסור היה לי, ואם איתפס – איענש..."

     

    איך אמר לאו-צה, להיוולד פירושו לצאת, ולמות הוא להיכנס.

     

     

    ''

     טוטמים של משפחה - עמק האומו,אתיופיה, צלמה:  באבא יאגה

     

    * ז'אק דרידה ((  Jacques Derrida    1930 – 2004 ,  פילוסוף צרפתי יהודי, אבי הדקונסטרוקציה ותלמידו של עמנואל לוינס

    .

     *עמנואל לוינס (Emmanuel Levinas )  1906- 1995 , פילוסוף צרפתי יהודי, אתיקן, שראה צו מוסרי בפניו של האחר

    .

     *מרטין היידיגר (Martin Heidiger ) 1889 – 1976, פילוסוף גרמני, שעל תלמידיו נמנו האנס יונאס, ז'אק דרידה, חנה ארנט ועמנואל לוינס.

     

    *גסטון באשלאר (Gaston Bachelard) 1884 – 1962 סופר והוגה דעות צרפתי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/3/11 17:52:

      צטט: anaatti 2011-03-07 14:54:57

      לאו-צה,המדהים
      להיוולד פירושו לצאת, ולמות הוא להיכנס.

      פוסט מרתק ומעורר מחשבה,,*

       

      תודה לך

       

       

      תודה לך, ענת על ההתיחסות

       

       

        7/3/11 14:54:

      לאו-צה,המדהים
      להיוולד פירושו לצאת, ולמות הוא להיכנס.

      פוסט מרתק ומעורר מחשבה,,*

       

      תודה לך

        7/3/11 13:42:

      צטט: (--) 2011-03-07 01:19:08

      צטט: נירית גלעד 2011-03-05 08:36:56

      אוי, את גדולה. זה מרתק ביותר. יש היום אפשרות "לפגוש" את רגע הלידה ואף את רגעי המוות הקודמים, אבל מה הטעם? מה שבאנו לעשות בעולם הפיזי בין שניהם הוא מה שחשוב. ואהבתי את הציטוט האחרון של לאו-צה. תודה

      בגלל שכל המעשים משקפים ומבטאים את הקצוות במידה כזאת או אחרת ואפילו רבה מאוד ואפשר לחוש את הקשר המהותי והמאוד נוכח בדרך שבה אנשים מקדמים פנים של אחרים לדרך שבה הם מקדמים את מותם ולידתם

      האמצע הוא תמיד ביטוי של המתח בין הקצוות

       

       

      תודה. מסכימה.

       

        7/3/11 13:39:

      צטט: Emilie 2011-03-07 11:16:19

      ובנוסף, נדמה לי שהתפיסות של היידגר ושל באשלאר אינן סותרות כלל. הרי שההתקבלות החמימה בחיק המשפחה מקורה בדיוק בניסיון להמתיק מעט את כאב הלידה וחוסר האונים של הוולד שמוחש על ידי המטפלים במלוא העצמה. מה גם שהמושלכות אצל היידגר איננה בדיוק מביעה איזה מצב שלילי של ניכור או זרות בתוך העולם אלא את העובדה שהאדם מצוי עמוק בתוך העובדתיות, בתוך הסיטואציה ובתוך הדאגה הקיומית שלו, ולא ממוקם כסובייקט רפלקטיבי מחוץ לעולם כפי שסברו רוב הפילוסופים שקדמו להיידגר. המושג "מושלכות" בא הרי להאיר את מידת הפסיביות שבקיום האנושי, שבאה לסתור את תפיסת האדם כיש אקטיבי שמציב את עצמו מעל היצורים האחרים ומעל העולם המנוהל על ידו. ועל כך נדמה לי גם באשלאר לא רצה לחלוק... 

      על כן, לדעתי האדם הוא גם מושלך אל תוך העולם ובעת ובעונה אחת מתקבל בחום על ידי הסובבים אותו, ושני המצבים הללו מאפיינים את האדם ואת הקשר שלו לעולם, ושניהם משלימים זה את זה ויונקים משמעות זה מזה. 

      תודה על ההארה וההערה. עם ההערה והתוספת שלך אני מסכימה לחלוטין, אינני בטוחה שהיידיגר היה מסכים

       

        7/3/11 11:16:

      ובנוסף, נדמה לי שהתפיסות של היידגר ושל באשלאר אינן סותרות כלל. הרי שההתקבלות החמימה בחיק המשפחה מקורה בדיוק בניסיון להמתיק מעט את כאב הלידה וחוסר האונים של הוולד שמוחש על ידי המטפלים במלוא העצמה. מה גם שהמושלכות אצל היידגר איננה בדיוק מביעה איזה מצב שלילי של ניכור או זרות בתוך העולם אלא את העובדה שהאדם מצוי עמוק בתוך העובדתיות, בתוך הסיטואציה ובתוך הדאגה הקיומית שלו, ולא ממוקם כסובייקט רפלקטיבי מחוץ לעולם כפי שסברו רוב הפילוסופים שקדמו להיידגר. המושג "מושלכות" בא הרי להאיר את מידת הפסיביות שבקיום האנושי, שבאה לסתור את תפיסת האדם כיש אקטיבי שמציב את עצמו מעל היצורים האחרים ומעל העולם המנוהל על ידו. ועל כך נדמה לי גם באשלאר לא רצה לחלוק... 

      על כן, לדעתי האדם הוא גם מושלך אל תוך העולם ובעת ובעונה אחת מתקבל בחום על ידי הסובבים אותו, ושני המצבים הללו מאפיינים את האדם ואת הקשר שלו לעולם, ושניהם משלימים זה את זה ויונקים משמעות זה מזה. 

        7/3/11 10:24:
      וכיצד הגיח זיכרון הלידה? באילו תנאים? וכיצד נעשית רפלקסיה כה מתוחכמת ומודעת על זיכרון שכזה, מבטל האגו? וגם, באיזה אופן מוחש שזהו זיכרון "אותנטי", ראשיתי, מקורי, ולא חוויה משנית, תוצר של צבירת ניסיון לאורך השנים? תענוג של פוסט.
        7/3/11 01:19:

      צטט: נירית גלעד 2011-03-05 08:36:56

      אוי, את גדולה. זה מרתק ביותר. יש היום אפשרות "לפגוש" את רגע הלידה ואף את רגעי המוות הקודמים, אבל מה הטעם? מה שבאנו לעשות בעולם הפיזי בין שניהם הוא מה שחשוב. ואהבתי את הציטוט האחרון של לאו-צה. תודה

      בגלל שכל המעשים משקפים ומבטאים את הקצוות במידה כזאת או אחרת ואפילו רבה מאוד ואפשר לחוש את הקשר המהותי והמאוד נוכח בדרך שבה אנשים מקדמים פנים של אחרים לדרך שבה הם מקדמים את מותם ולידתם

      האמצע הוא תמיד ביטוי של המתח בין הקצוות

        6/3/11 08:42:

      צטט: שנינושקה 2011-03-05 23:54:14

      מקסים. מקסים. אין לי מילים. אני רוצה לקרוא את הספר!

      תודה רבה, שמחת אותי על הבוקר.

      הנה פרטי הספר:

      הנה פרטי הספר, "באבא יאגה" מאת אסתר ויז'בצקי זיו, הוצאת הקבוץ המאוחד 2001 (אפשר להזמין בכל חנות ספרים, או לחפש באתרים באינטרנט)שבוע טוב

       

        6/3/11 08:37:

      צטט: dafone 2011-03-05 23:38:23

      היכן ניתן למצוא/לרכוש את הספר? נשביתי מהפיסקה ההעלית כאן! ואהבתי מאד את הדברים שציטטת מבאשלאר: "לא זו בלבד שהאדם אינו מושלך אל העולם, האדם מתקבל אל חיק העולם בתיווכו של חיק האם ובזכות זרועותיו הרכות והארוכות של הבית. החלל המקבל את פניו, סופג אותו אליו ומספיג אותו בנוכחותו, בסודותיו ובמסתוריותו". אצל באשלאר, הבית אינו סתם חלל, הבית הוא חלל פואטי, הוא המצע שעליו יתפתחו הדמיון והיצירתיות האנושית, כמו גם האהבה והשנאה. איזה יופי! דפנה.

       

      תודה רבה, דפנה, שמחת אותי מאד.

      הנה פרטי הספר, "באבא יאגה" מאת אסתר ויז'בצקי זיו, הוצאת הקבוץ המאוחד 2001 (אפשר להזמין בכל חנות ספרים, או לחפש באתרים באינטרנט)שבוע טוב

        5/3/11 23:54:
      מקסים. מקסים. אין לי מילים. אני רוצה לקרוא את הספר!
        5/3/11 23:38:
      היכן ניתן למצוא/לרכוש את הספר? נשביתי מהפיסקה ההעלית כאן! ואהבתי מאד את הדברים שציטטת מבאשלאר: "לא זו בלבד שהאדם אינו מושלך אל העולם, האדם מתקבל אל חיק העולם בתיווכו של חיק האם ובזכות זרועותיו הרכות והארוכות של הבית. החלל המקבל את פניו, סופג אותו אליו ומספיג אותו בנוכחותו, בסודותיו ובמסתוריותו". אצל באשלאר, הבית אינו סתם חלל, הבית הוא חלל פואטי, הוא המצע שעליו יתפתחו הדמיון והיצירתיות האנושית, כמו גם האהבה והשנאה. איזה יופי! דפנה.
        5/3/11 13:07:

      צטט: נירית גלעד 2011-03-05 08:36:56

      אוי, את גדולה. זה מרתק ביותר. יש היום אפשרות "לפגוש" את רגע הלידה ואף את רגעי המוות הקודמים, אבל מה הטעם? מה שבאנו לעשות בעולם הפיזי בין שניהם הוא מה שחשוב. ואהבתי את הציטוט האחרון של לאו-צה. תודה

      המעשה ביניהם הוא החשוב - מסכימה אתך לגמרי ותודה על ההתיחסות. שבוע טוב.

       

        5/3/11 13:05:

      צטט: מאגיה 2011-03-05 10:32:35

      איזה יופי,,,תמיד נספגת בחומרים שאת מביאה, תודה

      לך התודה על העדוד

       

        5/3/11 10:32:
      איזה יופי,,,תמיד נספגת בחומרים שאת מביאה, תודה
        5/3/11 08:36:
      אוי, את גדולה. זה מרתק ביותר. יש היום אפשרות "לפגוש" את רגע הלידה ואף את רגעי המוות הקודמים, אבל מה הטעם? מה שבאנו לעשות בעולם הפיזי בין שניהם הוא מה שחשוב. ואהבתי את הציטוט האחרון של לאו-צה. תודה

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין