סליחה

אני יושבת לי מול המחשב.  מנסה ליישם את מה שקראתי קודם בכתבה על פרחאן פאמוק, זוכה פרס נובל לספרות. הוא דיבר על משמעת כתיבה. אתם יודעים כמה משלמים לו? משמעת כתיבה, עלק...

רדיו ברקע. אולי אקום לכבות, אי אפשר להתרכז ככה. טוב, נו, עוד שלוק מהקפה, ואני קמה.

ואז זה בא. השיר.

 Sorry seems to be the hardest word

תודה לכם, 88.

באמת , המוסיקה הכי טובה ברדיו.

כולם מדברים על זה. הסליחה. כולם מטיפים לזה.

זה מתחיל מגיל קטן, מגן הילדים - "לא, מותק, אנחנו לא חוטפים, תחזיר לאורי את האוטו, ותבקש יפה סליחה. יופי, מתוקי שלי, ילד טוב".

מסכן. גם תחזיר ת'אוטו, גם תבקש סליחה וגם ילד טוב.

למה, אם הוא לא היה עושה את זה, הוא היה ילד רע?

אף פעם לא הבנתי את ההורים האלה, שאומרים, "תהיה ילד טוב".

אבל איך שלא יהיה, כבר בגיל הגן, מסתבר כי זהו אחד הדברים הקשים לעשות - לסלוח, כמו גם לבקש סליחה...

ועכשיו, בעידן "רוחניות האינסטנט", זה הפך מגפה של ממש :  כולם רוצים להגיע לנירוואנה ומהר, מדברים אור ואהבה, ולא - תארו לכם!- לא כועסים!

האומנם?

אלה המבקשים סליחה רק על מנת לצאת לידי חובה, אבל בתוך תוכם פנימה ממשיכים "לסחוב" את העלבון ולא מניחים לו, ממשיכים בדרך זו להזין  את אנרגיית הכעס שוב ושוב, ולעיתים מתחפרים בתוך תחושת כישלון, תסכול  וחוסר הערכה עצמית, אלא שכעת נוספו לזה גם תחושת  "חוסר הצדק",  השפלה ואגו פגוע...

האם ניתן למצוא דרך מתוך המבוי הסתום הזה?

נכון, המטרה בסופו של דבר היא לגבור על עצמך ולסלוח, סליחה אמיתית, כזו שאינה תלויה בדבר.

אבל אם כרגע - מסיבות כאלה ואחרות - זה לא אפשרי, אין טעם להמשיך ולדוש בזה.

אפשר ורצוי להניח את הצורך בתוצאה - והיא הענקת הסליחה המיוחלת - בצד.

לא ,בוודאי שלא לוותר.

אלא שאני מאמינה  שעבודה רוחנית חייבת להיות יעילה.

רוחניות אמיתית היא רוחניות פרקטית, כזו שמשדרגת  את חיינו  ללא היכר, גם אם זה נעשה במחיר של שינויים גדולים בתפישת עולמינו.

לא לוותר, רק להניח לזה באופן זמני, ולהתרכז בחיפוש אחר ההבנה של הסיבות לקושי אותו אנחנו חווים.

זהו תהליך של התבוננות וזיהוי, והרבה יותר קל לעשותו  עם תמיכה של אדם קרוב, חבר, מורה  או מטפל, שיעזרו לנו לשקף את תגובותינו.

ככל שנתעסק בנושא הפגיעה ובתחושת "צדקתנו הוודאית" (:  - איזה כיף שאפשר להעביר חיוך במחשב! - כך רק נלבן את הכעס...

יעיל בהרבה לבחון את הרגשות סביב הנושא.

רגשות שלנו, של זה שפגע בנו, או זה אשר פגענו בו, ואחרי שזיהינו במה הדברים אמורים, לנסות ולגבש דרכי תגובה חדשות.

פילוסופית המזרח והיוגה מדברת על הצורך "להפסיק להזדהות" עם הנושא, ובכך להצליח לראותו מהצד, להיות מעין "עד שקט", וכך, ככל שנתרחק, התמונה אותה נוכל לראות תתרחב בהרבה ותאפשר עבודה רוחנית אמיתית, כאשר "פרי המעשה שייך לבורא", ואנחנו רק מחויבים לעשות את  הדרך...

אבל יש עוד סוג של סליחה עליו אנחנו לא באמת נותנים את הדעת.

אם כי בעיניי זהו הסוג החשוב באמת.

"ואהבת את רעך כמוך"- כמוך- כמה מאיתנו מקפידים על הדבר הזה?

האם סלחנו לעצמנו על הזנחה פיזית,למרות שהבטחנו לעצמנו גם השנה שהנה הפעם נרשם סופסוף למכון כושר, נעשה דיאטה, נוכל בריא ונפסיק לעשן?

מה עם הזנחה רגשית, תסכול, תחושות חוסר אונים?

האם סלחנו לעצמנו על עבודות ההישרדות הלא מספקות והלא ממצות את כישורינו, על הדייטים המיותרים כאשר כבר בשיחת טלפון ידענו כי ינחלו פיאסקו צורם?

על הסטוצים העלובים (וגם על אלה שלא), המשאירים צרבת בחזה?

ומה עם ה"עצבים" שהוצאנו על ילדינו, או על אחרים, ללא עוול בכפם?

ומה עם אכילה כפייתי,קניות מיותרות, אחיזה נואשת באיזה רואה נסתרות, או, להבדיל, יזיז מתנכר שנמצא כאן רק כי אין משהו יותר טוב, כי מפחיד מוות להיות לבד?

ומה עם התקוות המנופצות, חוסר האמונה, והייאוש, אוי הייאוש...

אם רק היינו יכולים באמת, אבל באמת, להניח לכל אלה, לסלוח  על כל החטאים הנוראים  אותם חטאנו כלפי עצמנו, לסלוח כי חטאנו מתוך חוסר מודעות, חולשה, תחושת האפסיות והכישלון, ובעיקר העדר תקווה...

אם רק היינו יכולים לנסות לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו חולמים לאהוב אחרים, כמו שהאמנו פעם שאפשר, כמו שילדים יודעים....

לעזוב את ניסיון החיים הרע, ולהחזיר את התמימות המופלאה, הנקייה...

להמציא כל יום מחדש, וליהנות, ליהנות....

כי זו היא , אם תשאלו אותי, הסליחה האמיתית.