כותרות TheMarker >
    ';

    Boriship - יצירות, רגעים מוזיקלים ומחשבות

    כל הזכויות שמורות (c)

    הבזקי חיים. 5 סצינות.

    4 תגובות   יום שישי , 4/3/11, 20:25

        

    אני עוצם עיניים...

     

    ***

    אני שוכבת ככה בלי תזוזה כל כך הרבה זמן שאני מדיימנת שהמיטה היא כמו ארון קבורה שיורד בהדרגה למטה. אני מרגישה את הגוף שלי שוקע זה היום השמיני ברציפות, מאז שהיא נולדה. הספקתי לעבור על כל הריבועים הקטנים בטפט המכוער שרן התעקש דווקא עליו. יש 2,112 כאלה. זה משעשע כי בבית הוריי, בחדר שלי, תמיד היו 211 מעויינים על הטפט, בגיל 12 התנשקתי בפעם הראשונה, בגיל 21 קרעו לי את קרום הבתולין ויש לי קרוב לוודאי עוד 112 שעות לפני שאפסיק לנשום. מרצון.

    היא שוב בוכה. אני לא מסוגלת יותר לשמוע את הצליל הזה. הוא כמו מסור שעובר מהחדר שלה ישר לחדר השינה וחותך אותי לחלקיקים קטנים. אני שוב שומעת את הצעדים שלו, ניגש אליה, מנסה להרגיע. והיא רק מגבירה את הבכי כאילו כדי לבטא את השנאה כלפיו. וגם אני רוצה לשנוא אותו. על זה שהוא עדיין איתי. עם אישה משותקת בנפשה, חצי רוח רפאים, קפואה עד לנים האחרון.

    אני עוצמת עיניים ומנסה לומר לעצמי ששוב דמיינתי את זה. אני לא רוצה להירדם כי כל החלומות שלי מביאים אותי בסופו של דבר לחדר שלה, ניגשת ומרימה אותה. הידיים שלי רועדות, אני מנסה להיאחז בה כמה שיותר אבל לא מצליחה. והיא נופלת לי בין הידיים ומתרסקת על הרצפה. חלקי זכוכיות מתפזרות לכל עבר ואם אזוז מילימטר אחתוך את עצמי.

    פותחת את העיניים ויש שקט מוזר מסביב. אני מרגישה שמשהו קורה לי. כאילו מישהו מושך את ארון הקבורה למעלה. אבל רן לא כאן. וזאת לא אני שמרימה את עצמי. אני ממשיכה לעלות ולא מסוגלת להזיז את הראש. רק כשהגוף שלי עוזב סוף סוף את המיטה אני מבחינה בתינוקת שלי, עומדת יציב על שתי הרגליים ומחזיקה אותי בידיה. אני רוצה לבקש ממנה שלא תוריד אותי למטה חזרה, אבל לא מסוגלת להוציא מילה מהפה. עמוק בפנים אני מקווה שהיא תפיל אותי, כמו שהפלתי אותה כבר אינספור פעמים. אבל היא מחזיקה יציב, הנשימה שלה פולטת חום ואני נרדמת.

     

    ***

     

    נשמע הגונג, כל אחד זז כיסא אחד שמאלה. הגברים כמובן. תמיד הגברים הם אלה שמתחלפים.

    - אני מירי

    - אני אייל

    - רונית

    - ברי

    - אני לא מאמינה, יוגב!

    - אני מכיר אותך מאיפשהו?

    השעון מתקתק בקצב בלבולי הלשון. היקף עגלי הזיעה היו מספיקים למלא קומקום חשמלי סטנדרטי, הרעש הכולל של צקצוקי הלשון היו מספיקים כליווי לריקוד פלמנקו של 6 דקות, ונקישת האצבעות היא אוונגרדית. צריך שניים לטנגו. צריך חמש אצבעות ליד.

    - אז מה אתה עושה בחיים?

    - את נראת נפלא, אמרו לך שאת יכולה להיות דוגמנית?

    - וואו, כאילו וואו...

    - אני מסתכל עליך ומרגיש שזה זה. אף פעם לא קרה לי דבר כזה.

    גונג! הוא יאמר את אותו משפט לזאת שבכיסא הבא.

    גונג! היא תנשום לרווחה

    גונג! היא תצא לשירותים, והוא יצא לשירותים. הם לא יחזרו

    ורק שניים ממשיכים בשלהם. ההוא עם המספר 32 והיא עם המספר 15. הם יושבים מטרים ארוכים אחד מהשנייה. הוא ממשיך להחליף כיסא עם הישמע הגונג. הם לא מקשיבים לאף אחד ואף אחת. הם ממשיכים לבהות אחד בשנייה ומחכים שישמע הגונג האחרון, לפני שיאמרו שלום אחד לשני, יספגו מהעיניים ויצאו מפה.

     

    ***

     

    המים כל כך קרים ואני אוהבת את זה. כל טיפה שפוגעת בגוף שלי מרגישה כמו מגע של יד. אבל איך שהזרם מתגבר, ככה גם הנגיעות הופכות ליותר מאיימות. אני מרגישה שממש מושכים את פיסות העור שלי. הם מחזיקים ברגליים, עולים עד הירך, עד המפשעה, הבטן, החזה והם מתקרבים לצוואר שלי. מיליוני ידיים. הם יחנקו אותי עוד אלפית של שנייה. אני פותחת מים חמים והאחיזה משתחררת. כל הגוף שלי נפתח לרווחה והבעתה חוזרת. אני נעמדת מול הזרם, מכוונת אותו אל החזה שלי ושוטפת את שאריות הזרע שלו. במקום נשארת נקודה סגולה, כאילו זוהרת מתחת לעור. אני מנסה למחוק אותה עם סבון, אבל הנקודה רק הולכת ונהיית סגולה יותר. אני אמרתי לו שלוש פעמים, עם קונדום עד הסוף, אבל הוא החליט אחרת.

    אני בולעת רוק שהצטבר בפה, פותחת אותו ונותנת למים למלא אותו. יורקת חזרה. הרעידות ברגליים לאט לאט עוברות. אני שונאת את הרגע הזה, אבל לא הייתי יוצאת מכאן, לולא הייתי חייבת.

    בארון יש מגבת אחת. רשלנות של המלון או מזל חד-פעמי. זה כבר לא משנה. מתנגבת מהר מאוד ויוצאת חזרה. הוא עדיין שוכב על הרצפה, ואני מתחילה לחטט בין הבגדים שמפוזרים בכל החדר. בצמוד למיטה מוצאת את התחתונים, מהשידה אוספת את החזייה והחולצה שלי קבורה מתחת לרגל שלו. אני מתיישבת על הברכיים ובודקת אם הוא חזר להכרה. הוא לא. אני מרימה את רגלו הכבדה ומושכת את החולצה. כל כך רוצה שהוא ירים את הראש עוד פעם אחת, כדי שאוכל לתפוס אותו ולהטיח בידית של המגירה העליונה בשידה. להמשיך להטיח ללא סוף. אני שומעת רחשים במסדרון וקמה במהירות. שמה את החולצה. אוספת את ה-500 שקל שמשתזפים להם על המיטה. לא טורחת אפילו להחזיר את המנורה למקום. נותנת לה להישאר מונחת בצמוד לראשו, כשהשטיח כבר התמלא בכתם אדום שהולך ומתרחב.

    אני מושכת את עצמי לעבר הדלת ואומרת שזו הפעם האחרונה, למרות שיודעת שזה שקר. יוצאת.

     

    ***

     

    אני רקדן גרוע. יש לי בערך שתיים וחצי תנועות קבועות שאני יודע לעשות וכשאף אחד, ממש אף אחד לא מסתכל, אני אולי מסוגל להעיז לפרוץ עם איזה שלושת-רבע תנועה חדשה ואז הופ...המבטים חוזרים ואני באותו טו-דו טו-דו שגרתי.

    אבל אשתי, היא באמת שורפת את הרחבה. היא יכולה לשים על עצמה קרוקס, לעלות על במה מעץ שצריך לנוע עליה אלכסונית כדי לא להתקע באיזה סדק, והיא עדיין תתן את כל כולה ותגרום לעץ להתיישר על פי הסטנדרטים.

    כשאנחנו רוקדים ביחד והיא מסתכלת עלי, זה לא כוחות. זה כמו שג'ינג'ר רוג'רס לא תרקוד עם פרד אסטר. אלא עם פרדי אסטרוביץ'. ואיך כבר ירקוד פרדי אסטרוביץ' ממשרדי "אסטרוביץ' את אסטרוביץ'"? ואני בכלל לא אסטרוביץ', ונגה שלי בכלל טובה יותר מג'ינג'ר.

    אז היום בערב רציתי שתתנחם קצת. יש מועדון ריקודים קטן שנפתח בעיר לא מזמן. "דיסקו יבלות". סגרתי את המקום לערב שלם. והזמנתי אנשים שלי. גברים. רק גברים. את אחי, שאם הוא עושה תנועה ששונה מהליכה הוא נופל, את שמוליק חודדה השכן שלי, שהוא רוקד בעמידה תרתי משמע. 13 נהגי "אגד" שרוקדים רק ביחד וזה פשוט מביך ברמות (אל תשאלו איך, אבל לפני שנים רכשתי אינספור חופשי חודשי, והם היו חייבים לי). מי עוד היו שם? פנסיונרים מחוג ערב לרוקדים מתחילים, שלושה סטודנטים למדעי מחשב, 2 מתבגרים ללא מודעות עצמית וגם אחד מנכ"ל...הוא אמר שישתדל להיות גרוע אבל לא מבטיח כלום, כי הוא חייב להיות תמיד הכי טוב. 

    הרעיון היה פשוט, המוזיקה תתחיל, מופע המבוכה הגדול ישתלט על הרחבה ונגה תראה אותי מתבלט מעל כולם.

    שמתי עלי את החולצה הכי יפה, רכשתי זוג נעלים חדש עם אחראיות ל-8 שעות ריקוד ללא הפסקה ואפילו הישגתי קצת "פוזה" לעצמי בעסקה סודית עם הדילר שלי - ביטחון עצמי.

    הגענו לשם, נגה הייתה נלהבת. כל הזדמנות בשבילה לרקוד זה כאילו אימצנו כלב חדש, כאילו הילד שעדיין אין לנו התחיל ללכת, וכאילו שאמא שלה מגיעה אלינו לסופ"ש אבל עוזבת אחרי יום אחד. חברי אגד הזמינו בינתיים "קרלסברג", השתלבו ממש טוב בין כולם, רק חבל שהם באו לבושים באותה תלבושת. באיזשהו שלב נגה אפילו שאלה אם זו תחרות תחפושות, ואמרתי לא, פשוט יש כאן כמה ארועי וועד. היא הסתכלה עלי מוזר אבל הבליגה.

    הרגע הגדול הגיע. זה התחיל ברגוע. "west end girls" של פט שופ בויז. סימנתי לכולם להצטרף לרחבה. הצטופפנו שם, אבל העיקר שאני ונגה לא איבדנו קשר עין. צפוף היה לי טוב, כי בזמן ששמוליק חודדה פשוט עמד שם, אני נראיתי לידו כמו ברישניקוב. טוב, כמעט....

    רק שאז עברנו לאיזו מנגינה מהניינטיז. ונגה פשוט איבדה את זה. היא החלה להסתחרר על הבמה. כל "חבורת הרוקדים בהשכרה" החלו להתרחק ולבהות בה. המילים נעתקו מפי, הדבילים האלה פשוט הרכיבו מעגל והותירו את הבמה ריקה לנגה ולי. המנכ"ל עוד ניסה להישאר מחוץ למעגל, רק שלא מהצד הנכון. הוא בכלל לא היה על הבמה.

    ונגה מסתכלת אליי ולא מפסיקה להסתובב ולנוע. 

    - אני חייב לספר לך משהו, אמרתי לה והיא בינתיים נצמדה מאחוריי וצעקה בחזרה

    - גם אני, קודם אתה.

    - לא לא, קודם את

    היא תפסה אותי לפתע והתחלנו לנוע יחד.

    - אני ביקשתי מכולם שישאירו את הבמה לנו. אני כל כך אוהבת לרקוד איתך

    חברי "אגד" בדיוק הרימו את הבקבוקים שלהם למעלה ואני עוד ניסיתי לעכל מה זה היה לפני שנייה

    - אז מה רצית לספר לי?

    - אהה...ש....אנחנו כמו פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, פלטתי להסוף ושוב עשיתי את התנועה האחד וחצי, שהיא טיפה פחות מביכה מתנועה שתיים.  

    היא חייכה. ואני חייכתי. ואח שלי בדיוק נפל כי עשה תנועה חדשה.

     

    ***

     

    היי בוריס,

     

    זאת אני. אני לא יודעת איך הרגשת כשראית את השם שלי על המעטפה. בטח לקח לך כמה שניות לעכל. בכל זאת, 10 שנה לא דיברנו ופתאום לקבל מכתב ממני...

    אני אגיד לך את האמת, אני לא יודעת למה היינו צריכים להתנתק לגמרי אחד מהשנייה. אבל בזמנו חשבתי שזה יהיה לנכון. אני התחלתי לצאת עם אייל, היכרת את מאיה והתשומת לב של שנינו עברה לכיוונים אחרים לגמרי. היה לי קשה לראות אותך איתה. לדעת שתכתוב עבורה שירים, תחזיקו ידיים בהופעות, שתהיה נוכח בחייה כל יום. ואני יודעת שגם קינאת באייל. קנאה עזה שאתה הסתרת. הוא הפך עבורך לגבר הכי בר-מזל בעולם, אפילו יותר משאתה עצמך. ולא רציתי שתחשוב ככה על עצמך. אבל עזוב, לא בשביל זה אני כותבת לך...

    אני ואייל נשואים כבר 8 שנים. הוא בעל מדהים. הוא גבר שחיפשתי כל החיים, ואתה יודע שאני לא סתם זורקת מילים. אתה צדקת שאמרת אז שמצאתי בו חלקים שחסרים לי כדי להיות שלמה עם עצמי. ולא שנהייתי לגמרי שלמה עם עצמי, אבל זה ממש התקרב לאותה נקודה. קל לי מאוד לומר לו שאני אוהבת אותו...

    לפני שנתיים נולד שגיא. התוכנית שלנו פועלת, לי נולד בן ולך אמורה להיוולד בת. אולי כבר נולדה? :)

    אני ממשיכה לצלם. עובדת במגזין טבע איטלקי. הם רואים את ישראל דרכי. ובמקביל ממשיכה לצלם פורטרטים. אם היית יודע כמה התרחבתי מאז. הייתה לי תערוכה באוניברסיטת תל-אביב, ועכשיו יש דיבורים על מוזיאון תל-אביב, היית מאמין? יש לי עדיין את שלך שצילמתי בטבריה, זוכר? אני לפעמים מסתכלת בתמונה הזאת ומנסה לדמיין כמה השתנית. העיניים שלך בורקות בתמונה הזאת. אני מקווה שלא איבדת מהברק הזה...

    בורצ'וק, אני רציתי להגיד לך שאני מאושרת. ממש מאושרת. אבל אני גם זוכרת אותך. אני באמת זוכרת אותך. כן, גם את השבוע שלנו...זוכרת כל נגיעה שלך בשבוע הזה, זוכרת את "קמרה אובסקורה" בזאפה, זוכרת איך שלימדתי אותך לצלם ב-4 לפנות בוקר (אתה עדיין מתעקש שזה 5?), אני זוכרת את הנשיקה האחרונה שלנו. ואני לא אמורה להגיד זאת, אבל כן, גם אותה אני זוכרת. אבל אתה יודע? כשהתרחקת, הייתה לי תחושה שלא תיעלם לנצח.

    אני מקווה ששלומך טוב. אני מקווה שיש אישה שמתעוררת לידך כל בוקר. אני מקווה שיש לך בת, ושאתה כבר חושב להוסיף לה אחות.

    אני מקווה גם שאתה זוכר אותי.

    אל תכתוב לי חזרה, הייתי פשוט צריכה לומר לך את כל זה. ואולי לא הייתי צריכה, אבל היית מרגיש נכון?

     

    נ.ב - כנראה שזאת טעות. תשכח מהמכתב הזה.

     

    ***

     

    פותח עיניים. אני בחדר שלי. עוד מעט יסתיים עוד יום ויתחיל אחד חדש.

    ולא בא לי לעצום עיניים כדי לדמיין שוב.

     

     

     

     

     

     

     

     

        

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      מקסים....אחזור מחר עם כוכב
        5/3/11 20:07:

      מקסים!

      אהבתי את התמונות השונות והיכולת שלך להיכנס לגופים שונים ולתאר את העולם שלהם.

      מקסים!

        4/3/11 23:57:
      כתיבה מופלאה.... אבל ההבזק הרביעי... אחחחחח, אחד מפלאי עולם! to love is to learn the steps.to make love is" "to dance the dance
        4/3/11 21:31:
      בבקשה. תעצום. תדמיין. תכתוב. אתה מופלא בכתיבתך. תודה בוריסי.

      ארכיון

      פרופיל

      The B. Land
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין