יום רביעי רכוב על אופנוע, רכב בנתיב הימני חותך שמאלה, חוסם את הנתיב, מפגש, עף מהאופנוע, מפרקת נשברת, מוות.

יום שישי בצהריים, בית קברות, הרבה אנשים, ביחד, בוכים, כואבים, המומים ואתה נשפך לאדמה. מוות.

זה היה לפני 15 שנה בגרמניה. עידו, אח שלי, חוזר הביתה על האופנוע של אלדד ורכב בנתיב הימני מחליט לעקוף את המכוניות שלפניו וחוסם לו את הדרך. עידו מתחמק שמאלה והראש שלו נעצר בעץ שעומד שם הרבה שנים.

זה קרה שלשום. טל שביט בדרך לאן שהוא, יורד מכביש 5 לכביש 4, רכב מהימין חותך שמאלה וחוסם לו את הדרך וטל פוגש את הדלת השמאלית ומשם קדימה, כנראה לשמשה ומשם לרצפה.

אותו יום בשבוע לתאונה, אותו יום בשבוע לקבורה, אותו סוג של כלי רכב, אותה מפרקת שנשברה, אותו סוג של תאונה, רכב שהגיע מימין וחסם את הנתיב, אותו כאב איום בגוף שלי, אותו עצב עמוק שקורע אותי מבפנים כל כך הרבה שנים.

וביום שישי הקודם, מונה השנים למוות של ניר, אח שלי, קרא 20. גם הוא נפל מהרכב הצבאי על הראש ביום רביעי והמוח נפגע, גם הוא היה עם קסדה, גם הוא הגיע לקבורה ביום שישי בצהריים.

יותר מידי דומים הפרטים, יותר מידי דומים.