חזרתי עכשיו הבייתה מדייט. כבר זה שבוע שני רצוף שאני מבלה את יום שישי בערב עם איזה מועמד לזוגיות לא מוכר באיזה פאב וקצת מסוחררת-אך-לא-יותר-מדי-כדי-לא-לעשות-שטויות. הסיטואציה הזאת כבר נהיית מוכרת מדי עקב מיליון הדומות שכבר קדמו לה.

ועם הסיטואציה הזאת אני עוד יכולה להתמודד, אבל מה שאני לא יכולה להתמודד איתו זו סצינת סיום הדייט, שבדרך כלל מתרחשת בתוך רכב שעדיין דלוק אך עם האנדברקס מורם.

ואם יש משהו שאני שונאת זה את סיטואציית האוטו הזאת.

לא משנה מי הבחור, אם אני רוצה אותו או לא, אם אני נמשכת אליו או לא, פשוט לא סובלת את הסיטואציה הזאת.

יש בי משהו שנורא רוצה לברוח ממנה.

פשוט לקום וללכת. זה מרגיש לי תמיד כל כך טיפשי לשבת שם באוטו אחרי שכבר היינו עכשיו בדייט שעתיים, וזה תמיד מלכוד. אם אני אצא הוא יתבאס, אם אני אשאר אני ארגיש שזה לא קשור, כן ינשק לא ינשק, כן בא לי לא בא לי, אוסף של שאלות וחפירות במוח רצות לי בכיסא שליד הנהג, שעוד לא הוכרעה דעתי לגביו. עד שהוא מצליח להכריע אותה בלי שאצטרך להתאמץ.

כבר חשתי שתהיה פה בעיה, כי באוטו בדרך חזרה מהפאב כמובן זה כבר יצא ככה בלי בושה "אז אליי או אלייך?". באיזה ישירות הוא שואל את זה, ובאיזה אדישות. וכבר בנקודה הזאת, אם לא ירד לי מספיק ממנו עד עכשיו, אז עכשיו כבר התחיל תהליך ההתרסקות. תמיד היה לי ברור שאם בחורה שוכבת עם גבר על ההתחלה או על הדייט הראשון, ירד לו ממנה. אבל עכשיו אני מתחילה להרגיש בדיוק את ההיפך. ממש יורד לי מהם כשהם מנסים. פתאום הם נראים לי זולים ומלוכלכים."אף אחד מהם...הבייתה". אני קובעת באסרטיביות, אך כנראה שלא באסרטיביות מספיק כי בשנייה שהגענו לבית שלי, שוב הועלתה ההצעה "אז עולים?" "לא". 

וזה עוד משהו- שתמיד אחרי הסירוב הראשון הם ינסו לפחות עוד פעמיים את מזלם. כמה עלובים זה גורם להם להצטייר בעיניי. כמה זה מוריד מערכם.

בכל מקרה, אחרי המו"מ הכבד שכבר נוהל בדרך, הגיעה סיטואציית האוטו הבלתי נמנעת. ושוב, חשתי צורך עז לברוח. מפה לשם, איך שבאתי לצאת מהאוטו, הוא תפס לי את הראש ונישק אותי. דווקא היה משהו בזה שקצת עשה לי את זה. הנשיקה דווקא הייתה טובה ובאה לי בטוב. מפתיע, כי כל הצעות העלייה הביתה האלה היו מעצבנות, חצופות, ולא במקום. בכל מקרה, הוא נישק טוב ואיכשהו לדקה נסחפתי בתוך הנשיקה הזאת. עוד לא הספקתי ליהנות ממנה באמת, ולפתע פתאום אני מרגישה יד משותתת לי על הגב ובלי ששמתי לב, החזייה שלי כבר פתוחה. 

כעבור פחות מדקה אחרי זה, אותה יד תחמנית כבר הייתה בדרך לפתוח לי גם את החגורה. 

לאן אתה רץ נשמה שלי?? הצעת כמה פעמים שנעלה הביתה וסירבתי. הצעת להחנות את האוטו, וסירבתי. אז למה שעכשיו אני ארצה פתאום לעשות את זה באוטו? או שאתה כזה חרמן שאתה לא מודע לעצמך או שאתה מודע וסתם מנסה בכל מחיר, אבל מה שזה לא יהיה, זה לא עובד. זהו. הוריד לי את החשק. כל הפאסון הגברי שיכל עוד להיות לו, נעלם כמו הזיקפה שלו, שעוד שנייה תיעלם לה גם היא. כמה שזה מוריד מגברים שהם מתנהגים ככה. אני מרגישה שברגע שגבר מנסה לזיין אותי ככה אחרי דייט, ישר יורד לי ממנו. זה כאילו דוחה אותי. זה עושה אותו זול. זה גורם לי להסתכל עליו כאיזה מישהו עלוב, חרמן מגעיל כזה. לא משנה כמה הוא חתיך או חכם, זה גורם לי להסתכל על הבחור שיושב מולי ופשוט מבטל לי את כל מה שהוא, ושם אותו בקו אחד עם כל שאר הגברים ולצורך העניין עם כל שאר הילדים בני ה-16. מהרגע שהוא עשה את זה, הוא סתם עוד אחד בלי שום ייחוד. כל החכמה היא לדעת לגרום לי לרצות. אם רק היית מתאפק בסבלנות עוד קצת, כבר ממש הייתי רוצה. אם היית רק מנשק אותי ואומר לי לילה טוב, הייתי יוצאת עם הרבה יותר טעם של עוד ואפילו יותר חרמנית. ככה זה סתם מרגיש מגעיל. אני גם יודעת שזה אומר שהוא כבר החליט. הוא כבר החליט שהוא רוצה ממני רק דבר אחד, גם אם זה על חשבון זה שלא יהיה מפגש שני או במקרים יותר קיצוניים, בתקווה שלא יהיה מפגש שני.

וכשהכוונות שלו מוצהרות גם אם לא בקול רם, ישר אני מבינה שזה לא מה שאני רוצה וקמה והולכת. הולכת לישון בהרגשה מותשת, אחרי מו"מ כבד ומאבקי ידיים נמשכים וחושבת לעצמי מתי, מתי יהיה כבר מישהו שזה לא כל מה שיעניין אותו.