הלוואי שיכולנו לעשות

כמו כשהיינו ילדים,

את התנועה הזו

של לכסות את העיניים בשעת מצוקה,

לא לראות אף אחד

ולהיות בטוחים

בוודאות!

שאף אחד לא רואה אותנו.

כמה קסם ותמימות יש בתנועה הזו,

באמונה הזאת ששום רע לא באמת יכול לקרות לך

וגם אם יקרה, אמא תתן נשיקה וזה יעבור.

הלוואי שיכולתי לשחזר את התחושה היום,

כשאני חיה את חיי הבוגרים,

חשופה לחלוטין לכל דיכפין

עסוקה רוב הזמן בלנער מעלי את שאריות העבר

עסוקה כל כך עד כי שוכחת רוב הזמן שיש הווה להתמודד עמו

שיש עתיד לייחל אליו

וכשמגיע רגע שמרגיש לי גדול מכדי להכיל

אני מכסה את העיניים ונעלמת מהעולם לפחות עד הפעם הבאה

עד שארגיש פחות אבודה

עד שאדע  - בוודאות – שאני יודעת את הדרך

(ואם בסופה אמא תחכה לי – אז בכלל הרווחתי)

מאיפה מגייסים את הביטחון הזה להיכנס בחיים ראש בראש?

ממתי האופציה של לכסות את העיניים נהייתה כזו שכיחה?

איך ממש מתחת לאפי במשך השנים הילדה שבי נהייתה חכמה יותר מהאישה שבי?

כל כך הרבה חומר מפחיד למחשבה,

אז אם לא אכפת לכם

אני אכסה את העיניים עכשיו.