זהו פוסט ישן מאוד, על יחסי האהבה - שנאה שלי  עם הטלביזיה.

אודה ואתוודה: למרות שביסודי אני בחורה שומרת חוק, שנים רבות התעלמתי באלגנטיות מן ההודעות לתשלום אגרת הטלביזיה. 

באיזה אופן שהוא, ההתראות  נראו לי לא ממשיות; שנים רבות חייתי ללא מָקלֵט בביתי (הייתי סנובית מדיי לשבת מול מדורת השבט האולטימטיבית), הייתי סטודנטית לא ממוסדת והייתי ענייה.
אי תשלום אגרת הטלביזיה היה דרכי הפרטית להתנתק מן ההמון ולמחות על שיוכי האוטומטי אליו.

באורח תמוה, ההתעלמות צלחה (אולי מפני ש"שומר פתאים ה'"), עד שיום אחד תקף אותי בולמוס צדקני ושילמתי את מלוא השובר התקופתי.

מאותו רגע, הופעל עלי החוק הבלתי כתוב של סרטים מצויירים: כל עוד הדמות אינה מבחינה בתהום הנפערת לרגליה, היא אינה נופלת לתוכה. אבל משהבחינה בה, יפעל עליה חוק הכבידה במלואו.

מצייתות לאותו חוק לא כתוב, מאותו רגע החלו להגיע לביתי לא רק הודעות על ממדי חובי לרשות השידור (אלה הגיעו גם קודם לכן. כאמור, נהגתי להתעלם מהן באלגנטיות, וכאמור, שום אסון לא קרה), אלא אף התרעות על הליכים משפטיים שיינקטו נגדי במקרה של אי תשלום.

ההתרעה האחרונה דרשה בכל תוקף שאשלם את חובי עד ה-30 לספטמבר.
התרשמתי כיאות; צלצלתי למספר שהופיע בגוף החשבון.
הודעה מוקלטת בישרה לי שהמשרדים יהיו סגורים בתקופת החגים.
הכוונות הטובות מילאו אותי עדיין והחשבון לתשלום האגרה שנח על שולחני דרש ממני להמשיך להתעקש, אם כי בת קול קטנה בלבי תהתה על צירוף המקרים המוזר בעטיו המועד האחרון לתשלום חל בתקופת החגים.

משהסתיימו הללו, התקשרתי שוב לרשות השידור מתוך כוונה שלמה לשלם את חובי.
לא הייתי לבד. דומה שכל עם ישראל התעורר עם חלוף החגים למציאות, וצלצל לרשות השידור.
במלים אחרות, הקו היה תפוס. לא במשך יום ולא במשך יומיים. שבועיים תמימים ניסיתי לחדור את חומת הצליל ה'תפוס' במשרד הגבייה של רשות השידור.

לבסוף נשברתי והחלטתי לוותר על אופציית המענה האנושי.
בחרתי לשלם את חובי בכרטיס אשראי באמצעות המענה האוטומטי במערכת הממוחשבת.
פעלתי לפי ההוראות, הקלדתי את מספרו של כרטיס האשראי שלי.
להפתעתי, בסיום תהליך התשלום עתיר הטכנולוגיה, לא ניתן לי כל מספר אסמכתא לתשלום שבוצע – כנהוג במקרים דומים בתשלום חובות.

מופתעת משהו, אך חדורת רצון טוב עדיין, הנחתי את שפופרת הטלפון על כנה.

ההפתעה הגדולה ציפתה לי בדמותו של מכתב נוסף מאגף הגביה של רשות השידור.
הפעם נדרשתי לשלם את החוב אותו שלמתי במערכת הממוחשבת, אך הפעם היתה התפתחות בעלילה.
למען הדיוק, שתי התפתחויות: הפעם הסכום אותו נדרשתי לשלם כלל גם ריבית על פיגור בתשלום, והמכתב כלל גם אזהרה: אם לא אשלם את חובי, תיאלץ רשות השידור לנקוט נגדי בצעדים משפטיים.

זוכרים את תשדיר השירות של אגרת הטלביזיה ששודר לפני שנים רבות?

הוא כלל פירוט מוסיקלי של צרות שונות, עם הפזמון החוזר "לא נעים? לא נורא", ולבסוף את שורת המחץ המאיימת: "יקחו ממך את הטלביזיה", ותקבולתה הרת הגורל: "לא נעים!"