למרות המחאה והביקורת הציבורית ולמרות פרס האוסקר שזכה סרט ישראלי שעסק בנושא, נראה שממשלת ישראל נחושה להמשיך במדיניות של גירושם של מהגרי עבודה שהשתקעו בישראל ושילדיהם נולדו בה ולא יודעים עוד ארץ אחרת. רבות נכתב כבר על העוול המוסרי שיש בצעד הזה, ואני לא רואה הרבה צורך בלחזור ולהסביר עד כמה אכזרי הדבר לקחת ילדים מהסביבה בה גדלו ולהעבירם למקום זר לחלוטין. אבל הטיעונים של שר הפנים ושל תומכיו בעד הצעד הזה ראויים למענה הולם כי הם זוכים לתמיכה רחבה מהציבור היהודי, בעיקר מהשכבות החלשות. הטיעונים הללו מייחסים למהגרי העבודה שתי סכנות עיקריות: ראשית, לקיחת מקורות תעסוקה מיהודים מובטלים ומשיכת שכרם של יהודים עובדים כלפי מטה. שנית, איום על אופייה היהודי של מדינת ישראל. הטיעונים הללו סייעו למפלגות ימניות-פופוליסטיות להגיע להשגים מרשימים בישראל וגם במערב אירופה.
הטיעון הראשון נראה על פני הדברים הגיוני מאד, ובכל לשכת אבטלה נוכל לשמוע את סיפוריהם של מובטלים שלא מצליחים להתקבל למשרות מכיוון שהמעסיק העדיף מהגר עבודה על פניהם. אבל תחרות על מקומות עבודה אפיינה את השיטה הקפיטליסטית הרבה לפני תופעת מהגרי העבודה. הכנסת הסממן האתני נותנת למובטל תחושה שהתחרות היא עם קבוצה של "זרים", אבל גם בלעדיהם הוא היה מצוי באותו מצב בדיוק, אלא שאז היה נאבק על משרות עם פועלים מקרב בני עמו. אפילו אם יהיו פחות עובדים במשק, עדיין תהיה אבטלה כי אבטלה נגזרת מכמות דורשי העבודה ביחס לביקוש לעובדים, ולא ממספרם האבסולוטי של העובדים. למעשה, מהגרי העבודה תורמים מאד לצמיחה הכלכלית של ישראל ובעקיפין גם ליצירת עוד מקומות עבודה, במיוחד במדינה שאוכלוסייתה מזדקנת. מהגרי העבודה יוצרים עוד תוצר, שמגדיל את העושר הלאומי. על בסיס העושר הזה נוצר ביקוש לעוד משרות. זאת אמת מצערת שהכלכלה המודרנית זקוקה לכוח עבודה זול מאד כדי להתקיים. בישראל, כמו במקומות אחרים, שיקולים פוליטיים די ברורים הובילו לכך שחלק ניכר מכוח העבודה הזול יגיע מאנשים שהמדינה לא חייבת לתת להם זכויות אזרח. גירוש העובדים הזרים, לפיכך, לא יפתור את הבעיה, אלא ייצר אותה מחדש, כלומר יחייב את המדינה להביא מהגרים חדשים במקום אלה שגורשו. מכאן מדיניות "הדלת המסתובבת" של ישראל, שנועדה לפשר בצורה צינית בין דרישות הפופוליזם הימני לבין הצורך המציאותי במהגרי עבודה.
ה"איום" השני של מהגרי העבודה נוגע לדאגה מאובדן הרוב היהודי בשטח מדינת ישראל. כאשר הגעתם של מהגרי עבודה מתווסף לגידול הטבעי של המיעוט הערבי, קיבלנו עוד אחת מלא-מעט החרדות הקיומיות שמטרידות את מנוחתם של היהודים הישראלים. אבל האם לחרדה הזאת יש בסיס? או שמא היא נועדה להגן על פרשנות שגויה ללאומיות ולא על הלאומיות עצמה? עלינו לזכור שזהות לאומית היא חזקה ומושרשת ביותר כשהיא פתוחה לקבלת כמה שיותר אנשים שמוכנים לקבל אותה, ולא על טוהר דם או הסכמתם של רבנים עקשנים. לזהות לאומית שמבוססת על טוהר ההסכמה הרבנית ולא על תכנים תרבותיים ניתנים לשעתוק והפצה אין עתיד למעט בתוך קהילה מפוחדת, מנותקת ועוינת. קבלת ילדים שנולדו כאן ושגלדו על הערכים המשותפים לכולנו לחיק הלאום הישראלי, היא לפיכך אקט של פטריוטיזם ישראלי. בדיוק ההפך הגמור ממה שמשתמע מהפופוליזם הימני.
ההסתה נגד מהגרי העבודה וצאצאיהם נובעת מסיבות פוליטיות שכרגיל במחוזותינו צבועות בגוונים של פטריוטיזם, דאגה לבטחון האומה ואפילו צדק חברתי. מאחוריה נמצא סיפור אחר לגמרי: מעמדה של ש"ס בקרב ציבור תומכיה הולך ומתערער. המפלגה סובלת מפילוגים פנימיים קשים; המנהיג הרוחני, עובדיה יוסף, מצוי על ערש דווי; פרשיות שחיתות שחומרתן לא תשוער (בעיקר במישור המוניציפאלי, אך גם הלאומי) מערערת את היציבות הפוליטית של המפלגה; ובעיקר הכשלון של מנהיג המפלגה, אלי ישי, לשפר את מצבם החברתי של המזרחיים יושבי עיירות הפיתוח. מאבק במהגרי העבודה הוא הדבר היחיד שאלי ישי יכול לעשות כדי להראות כאילו הוא דואג לבוחריו. הוא מגרש את ה"זרים" כביכול כדי לפנות משרות ליהודים, בעוד מהגרים חדשים זורמים הנה באין מפריע. התאכזרותו אל הילדים מגדילה את השנאה כלפיו בקרב ציבור ששונא אותו ממילא. אבל עבור מצביעיו הפוטנציאליים היא גורמת לו להראות כאדם נחוש, שלא נותן לדמעות של ילדים לעצור אותו מלשרת את עניין האומה. ההססנות של ישראלים רבים מאפשרת לו חופש פעולה שאינו ראוי במדינה דמוקרטית. זכותה של מדינה ריבונית לקבוע מי ישתקע בה לצמיתות ומי יעזוב בתום תקופה קבועה בחוק. אבל הזכות הזאת היא לא שרירותית, אלא צריכה להיות מבוססת על עקרונות ברורים שלוקחים בחשבון בנוסף לשיקול הפרקטי, גם שיקולים מוסריים וגם הבנה מגובשת יותר של מיהו ישראלי. |