0

שוב

0 תגובות   יום שבת, 5/3/11, 21:16

''

 

לא הבטחתי אושר לעצמי. לא השליתי את עצמי. אולי רק לרגעים. הכל אמת.

ושוב אני יודע. יודע שאני צודק. לעזאזל עם זה. מי צריך להיות צודק אם זה כל כך כואב עד שאין בכלל כאב.

ושוב אני מאמין. מאמין לגמרי שהכל נכון. הכל אמיתי. אמונה שלמה בצדקת הדרך. שתשרף הדרך והצדק איתה ביחד.

ושוב אני מבין. מבין אותי. מבין אותך. מבין אותנו. מבין שהכל אבוד. מבין שהכל צריך לקרות בשביל משהו שלעולם לא אבין.

הלוואי ולא הבנתי ולא האמנתי ולא צדקתי.

דימיון ומציאות התערבבו ושרפו אותי. בערתי כמו להבה. מאכל את עצמי מבפנים החוצה. שורף את מי שקרוב אליי. מסנוור, מכאיב ופוגע. רשע מרושע. כל מה שלא רציתי מעולם להיות. חייב לשרוף את זה ממני, לטהר באש. הורג את השליח. להבריח את הבורח. כמה עוד נשאר לי לנקות ממני. האם אי פעם אהיה נקי ממני? ממך? מהטעויות בדרך הצודקת? מה האמת?

היא. האחת והיחידה. אני. האחד והיחיד. כאב, אהבה, שנאה, עונג. אין מספיק מילים לתאר וגם לא צריך. איך הורגים את האהבה. תמיד זה בשניים. אף פעם לא אחד. אף פעם לא אחת. זה בזוג. ביחד. הכל ביחד. צודקים, מאמינים ומבינים. הורגים. בשביל מה? רק ככה אנחנו יודעים? ידענו? לעולם לא תדע. רק תברח. תברח כבר ממני טיפש. חוזה לך ברח...

היו שם עוד אנשים מסביב, יש כאן עוד אנשים מסביב. בוחשים, מערבבים מתערבים, ערבים זה לזו, מספרים סיפורים לעצמם ולאחרים. מדמיינים מציאות וממציאים חלום. די!

די עם המילים. די עם המחשבות. די עם הדמעות שלא יוצאות כבר חודשים. לא מצליח לבכות. לא מצליח להרגיש כלום. רק להמשיך ולהתגלגל בגלגול הזה שאני בחרתי. שאני המצאתי לגמרי בעצמי. הלוואי ויכולתי אחרת. שטויות, אם יכולת היית עושה. עושה ולא מדבר. אם רק יכולת, הרי זה לא שלא רצית. שתוכל תעשה. בקצב שלך, מפגר אבל אופטימי. עכשיו כבר לא נשאר לך לאן למהר יותר. תנוח על משכבך בשלום.

הדמעות מבצבצות בזויות העיניים. האהבה כבר לא תהיה כמו שהיתה. היא תהיה אחרת. אמיתית יותר. מוחשית יותר. ברורה יותר. לא כברירת מחדל. מבחירה שלי ולא בגלל שאין לי ברירה. אני ארגיש את הבחירה בגוף, בלב ובנשמה. אשאיר את הפחדים האלה מאחור. אני לא ממש מפחד עכשיו. כל יום פחות מפחד מעצמי. מהאמת. מסתכל לה בעיניים. לא כועס עליה. לא מת. חי. אני חי לגמרי ומשלם את מחיר החופש. אין מחיר לחופש הם אומרים. פרסתי אותו בתשלומים, פרוסות של עצמי. פרוסות של רגשות. פרוסות של אושר.

שוב הדמעות על האיפור. פסים שחורים מתחת לעיניים. אני לא רוצה מסיכות יותר. נמאס לי מהשקר הזה. אני מגעיל אותי. מי שלא נאה לו שלא יביט בי עכשיו. עכשיו אני בוכה. החוצה. שבועות אני עובד על זה. מותר לי. אני מחליט. אני קובע על עצמי. על הגוף שלי.

ברקע מוסיקה שמחה ואני בוכה. בוכה החוצה. מוציא את זה ממני. את עצמי מעצמי. לא אשאיר אותי בתוכי יותר. עובר שלב. מתקדם הלאה. כמה סיבובים עוד אסתובב סביבי מברך. שבע. מה כמה? שבע!

ולכל מי שלא אכפת וגם למי שלא. אני כותב. כי אני חייב להוציא את זה ממני. וזה לא סיפור יפה, או שיר, או איזה הגיג מדהים. זה מי שאני. רק אני. בשביל עצמי קודם כל. 

חוזה לך ברח חוזה לך ברח
הלילה הוא אפל כל-כך...

ואני עזבתי את היד. אני נשכתי אותה. אני שרטתי. אני בעטתי. אני ברחתי. אני.  ועכשיו חושך. אפל כל כך... מחכה לבוקר.

 

 

''

דרג את התוכן: