כותרות TheMarker >
    ';

    איך "הביתה" של אסף ענברי נכנס אלי הביתה.

    3 תגובות   יום שבת, 5/3/11, 22:52

    שבוע שעבר סיימתי לקרוא את "הביתה" של אסף ענברי, והשבת מצאתי את המפתח להיכנס אליו. התארחו אצלנו במושב הדתי בשבת זו בנות כיתה ו מבית ספר קשת הדמוקרטי המעורב (דתי-חילוני) בזכרון יעקב במסגרת אירועי שנת בת-המצווה שלהם, והדהדו את אחד מן הקטעים הרבים הנוגעים בספר, המתאר את ביקור כיתה ז' של בני הקיבוץ בשנת הבר-מצווה במושב הדתי. זהו אחד הקטעים הנדירים בספר, בהם משתנה לרגע לשונו של הדובר, ואין היא עוד מתארת את מעשי דמויותיו בגוף שלישי, במקרים רבים בשמותם, אלא עוברת לגוף אחר. לא, לא לגוף ראשון, אלא לגוף שני. הקורא יודע שאלו הרגעים הנדירים בספר שהם אוטוביוגרפיים במובן הפשוט של המילה, שבהם הסופר מספר על עצמו. אבל הוא אינו אני, הוא 'אתה' לעצמי של הסיפור, מישהו אחר מדבר, ספק מדבר אליו, ספק מדבר עליו.

     

    במהלך השבת התבהר לי עוד פרט מפתיע על שנת בת-המצווה של המתארחות. שנת בת המצווה בנויה סביב שתים עשרה משימות שהן עושות במהלך השנה. עוד נקודת מפגש מעניינת עם ספרו של ענברי. גם שם בפני בני המצווה מוצעות י"ג משימות במהלך שנת בר-המצווה. הפעם, כך הסתבר, המפגש אינו מקרי. המורה אמרה שאכן, היא לקחה את המודל החינוכי הזה מן הדגם המוכר לה בתנועה הקיבוצית.

     

    מודל בר-המצווה הזה הולך וקורס בספרו של ענברי, כאשר בן אחד רוצה לעשות בר-מצווה "רגילה", של עלייה לדתית, ואחריו נסחפים בני כיתתו, וההורים, ואירועי בר המצוהה הפרטיים, המופרטים, משתלטים על בני הגיל, עד אובדן מסגרת בר-המצווה הקולקטיבית הקיבוצית של י"ג האירועים השנתיים של בני הקבוצה כולה. מרכיב זה הוא רק מרכיב אחד בקריסתה של המערכת הקיבוצית המתוארת בספר, לאט ובהדרגה מתפרק קיבוץ אפיקים מכל דגמי ההתנהגות הקולקטיביים שעמדו ביסודו, עד למה שנראה לכאורה בסוף כאובדנו המוחלט של המודל הקיבוצי.

     

    מן הבחינה הזאת נראה לכאורה כי הספר הזה הוא ספר קבורה. הדבר מזכיר לי במשהו את הטענות שהשמיע בזמנו גרשם שלום כנגד גדולי חכמת ישראל, צונץ, גייגר ואחרים – אותם חלוצי מחקר יהודים-גרמנים שעסקו במפעלי ענק סכמניים של התרבות היהודית. מפעלי תיעוד ורישום וסיכום, ועכשיו, משהכל רשום, לכאורה, אפשר להניח את התרבות הזאת בצד ולאמץ דגמים חדשים, חלופיים. האם "הביתה" של אסף ענברי הוא אתר הקבורה הספרותי של המפעל הקיבוצי שהלך לעולמו לעינינו בחצי הדור האחרון?

     

    המוות מלא את הספר. המתים ממלאים את הספר. שוב ושוב הולכים ונפטרים גיבורי הקיבוץ, ורבים מהם מתים מות שאינו מות טבעי. מתים במלחמות, מתים בתאונות, מתים באסונות, ותיאורי מותם של הפרטים האינדיבידואלים הולכים ומצטרפים משתלבים לכלל מותו של הקולקטיב אותו ביקשו ליצור. ואחרי תיאורי מותם, באים תיאורי הנצחתם, ובעקבות תיאורי מותם ותיאורי הנצחתם, נראה לרגע שגם כל הדגש על חייהם של פרטים אלו דווקא, לא היה אלא הכנה למותם. ושמא כל תיאורו של הקיבוץ אינו אלא הכנה למותו? האמנם, אם כך, ספר הקבורה של המפעל הקיבוצי? האם "הביתה" הוא בית הקברות? בית מועד לכל חי?

     

    ואם קבורה של המפעל הקיבוצי, והמפעל הקיבוצי הוא הוא תשתיתה של הציונות, שמא סופו של הספר, סופו של הקיבוץ, הוא גם מותה של הציונות? האם החסידות העפות מעל קיבוץ אפיקים בדרכן מן הבית הביתה הן החסידות השבות צפונה, אל מרחביה של אירופה, ורוסיה, והנה לפנינו הסוף – הכרתם של מקימי המדינה שארצות מוצאם הן הביתה, וכשם שהחסידות תשובנה הביתה, עוד דרכנו של כולנו לשוב הביתה?

     

    החסידות הללו, אגב, גרמו לי להרהור שלא הרהרתי בו מעולם. איפה הוא הבית של הציפורים? מה הוא המקום השייך להם? מה הוא המקום אותו הן עוזבות בדרכן אל המקום האחר? בתודעה שלי תמיד היה ברור שהבית הוא אירופה, הוא הצפון, ומן הצפון נודדות הציפורים בחורף אל הדרום החם, ובאביב הן ישובו חזרה. נדמה לי שבדיקה פשוטה של הלשונות האופייניות לתיאור נדידת הציפורים בעברית המודרנית תחשוף את העניין העמוק הזה, את המידה בה העברית שלנו מחזיקה את אירופה כבית.

     

    נדמה לי, כי הפירוש הזה של החסידות העפות הביתה הוא פירוש נכון בחלקו. המילה "הביתה" מייצג כאן גם את אירופה, ויש כאן חזרה "הביתה" אל אירופה. אולם, החזרה הזאת אל הבית הזה, אל הגלות, אינה שלילת הציונות. הציונות אמנם היתה שלילת הגלות, אך ההכרה המחודשת בכך שגם הגלות היתה בית, הכרה שניכרת מן האמפטיה שבתיאורים של המרחבים הללו היא רק חלק מפסיפס של בתים שמרכיבים את "הביתה".

     

    ב"הביתה" אסף ענברי שב הביתה. מן הבחינה של הפואטיקה של הסיפור הוא שב אל הבית של המקרא ושל סיפורי התלמוד. אסף ענברי מצא את הטון הנכון לספר את הסיפור הזה, טון מדויק, טון שעושה את הדבר, שיש בו את הריחוק ואת הקרבה גם יחד, את הביקורת ואת האהבה. לרגעים נדמה שהטון הזה הוא טון עתיק מאוד, שיש בו משהו מכוחה של הפואטיקה של הסיפור המקראי או הסיפור התלמודי – הדיווח המאופק, התיאור הלא שיפוטי, המשפטים הקצרים, לכאורה העובדות בלבד, אבל מתוכן הולכת ונשמעת המשמעות, בשותפות הסמויה שבין המספר לבין הקורא, שניהם יודעים בדיוק מה קורה ברגע הזה.

     

    יש כאן שיבה הביתה אל הטקסט הסיפורי הדווחני, שהמספר כמעט ואינו מעורב בו, שהכל נבנה בו באמצעות חיווי ישיר – תיאור של הדמויות, דבריהן, מעשיהן, בלקוניות, במשפטים קצרים, בבחירה נכונה ומדוייקת של מעשים, אירועים, משפטים, ותבניות לשון מייצגות וטיפוסיות – אשר מאחוריו, בסופו של דבר, נמצא עולם ומלואו, עולם של רגשות והבעת עמדות, ומעליו, מעל הסיפור הפשוט מתנהלת שיחה מעמיקה בין המספר לבין הקורא, שיחד מבינים את המתרחש ואת משמעותו, גם בלי שמישהו התאמץ לומר דבר אחד באופן חד משמעי.

     

    המספר רק מדווח, אבל אנחנו יודעים שברגע הזה, בהחלטה הזאת לא לקבל בקשה כזו או אחרת של חבר קיבוץ נשבר השיויון, בציור דמויותיהם של מנהיגי הקיבוץ אנו יודעים לקרוא על קריסת המודל מתוכו, מבלי מילת שיפוט וביקורת ישירה אחד, באמצעות החיווי העקיף. אין זה סיפור על משחקי כוח, זה סיפור על אנשים, זה סיפור אמיתי, זה סיפור שמראה את האדם כפי שהוא, בכוחותיו ובחולשותיו.

     

    כך שב ענברי גם הביתה מן הקולקטיב אל האינדיבידואל, מן הרבים אל היחיד, ולאורך כל הספר משולבים אירועים שבהם אתה רואה את שחיקתו של היחיד על ידי הקולקטיב בלי שהדבר נאמר. את שחיקתה של האישה שבעלה מגוייס לפעולת הקולקטיב הציוני ונוסע הרבה מאוד לחוץ לארץ או סתם לתל-אביב. את כאבם של אלו שנמצאים בשולי החברה הקיבוצית, שבה, כמו שהכל ידעו, יש שוים יותר ושוים פחות. את כאבו של הילד השב הביתה (הפעם לבית ההורים) באמצע הלילה במרוץ של התחבאויות בין העצים.

     

    אולם את כל אלה מתאר ענברי בלי שיפוטיות חד משמעית. לא רק היחיד זוכה להכלה. גם הקולקטיב זוכה להכלה, גם הקולקטיב זוכה לאהבה, ענברי שב הביתה גם אל הקיבוץ, והספר, בסופו של דבר, הוא סיפור אהבה לקיבוץ, למכלול שמיוצג בו, למפעל החריג, הנדיר, התמים, המיוחד, מלא האמונה הזה. עניין זה הוא המסביר את הבחירה בגוף שני בתיאורים אלו שבה פתחתי בתחילת דברי. דיבור זה מופיע גם בבתיאורי בית הילדים וחוויות ההתמודדות עם הלינה המשותפת. גם כאן, במה שהוא החוייה האישית ביותר, ואולי הדוגמא המובהקת ביותר לאובדנו של היחיד בשביל הקבוצה – נשאר היחיד "אתה", וה"אני" הוא משהו אחר – האני הוא בסופו של דבר גיבורה של האוטוביוגרפיה הזאת – הקיבוץ.

     

    במידה מסויימת, אפשר לומר, לא אסף ענברי כתב את הספר. הקיבוץ כתב את הספר הזה, והספר כולו הוא אוטוביוגרפיה של הקיבוץ, אוטוביוגרפיה שנכתבה מתוך אלפי דפיו של הארכיון, אוטוביוגרפיה שטיבה הנדיר כאוטוביוגרפיה של הקולקטיב עולה מתוך היבושת, מתוך הריצה הזאת הלא מסתיימת לאורך כל הספר, היבושת של התיאור, שבסופו של דבר כל פרטיה מצטרפים למכלול – משום שהמכלול הזה מדבר את עצמו – ועצמו הוא המכלול, הוא ההישג יוצא הדופן הזה, הזמני והמתפורר, של קבוצת אנשים שהצליחה, ולו לרגע היסטורי קטן, להיות גם המכלול.

     

    ההשוואה לרומאן הקודם שקראתי מאוד מועילה כאן. שבוע קודם סיימתי את ילדי חצות של סלמן רושדי. יש משהו משותף מאוד עמוק לשני הספרים הללו – שניהם מספרים את סיפורה של יחידת זהות אחת, רחבה למדי, דרך הפריזמה של היחיד – האחד אמנם מדבר על הודו של המאה העשרים, השני על ישראל של המאה העשרים ומתוך כך גם על העם היהודי. לאורך שני הספרים שזורים האירועים הפוליטיים המרכזיים, והספר כולו נעשה לסיפור של התמזגות חייו של היחיד עם מהלכיה של הקבוצה הלאומית הרחבה. אולם ההבדל בין שני הספרים הוא שהיחיד של סלמן רושדי הוא סלים סיני, איש אחד (במרכיבים מסויימים בן דמותו של סלמן רושדי) והסיפור מסתיים בכך שהוא נבלע בהמון. לעומת זאת היחיד של "הביתה" של אסף ענברי אינו האדם היחיד. היחיד שמהלך חייו נשזרים באלו של הלאום והמדינה הוא היחידה הקיבוצית. כפי שאמרתי, אוטוביוגרפיה של הקיבוץ, ומתוכה גם של סוג של "כולנו".

     

    כן, ה"כולנו" הזה המתואר כאן הוא גם שלי, בסופו של דבר. מבין הגורמים שהפכו את הספר הזה, שקניתיו בכלל לאשתי הקיבוצניקית לשעבר, לספר שהיא קראה בגמיעה אחת בלי יכולת להניח, ושלאחריה אני גמעתי בקריאה אחת בלי יכולת לנוח, היא הפמיליאריות. גם אני, העירוני לשעבר, השייך במשהו לחברה הדתית ציונית שלרגעים מסויימים כמו בזה שתיארתי בפתיחה היא האחר האולטמטיבי של הקיבוץ החילוני – מצאתי בספר רגעים רבים שהם גם הרגעים שלי. לא רק דרך קרובי משפחתי הקיבוצניקים, ולא רק דרך השותפות של הנרטיב של יוצאי מזרח אירופה שהיגרו הנה לפני השואה ולפתע המכתבים הפסיקו להגיע, ואף אחד כבר לא דיבר יותר על מי שנשאר שם (או יותר נכון שלא נשאר שם). גם האירועים הפוליטיים השזורים לכל אורכו של הספר מוסיפים לחויית הפמילאריות. עליהם הקורא יודע, אותם הוא מכיר, והם גם עוזרים לו להתמצא בזמן. אחד המרכיבים המרתקים בספר הוא ההעדר הכמעט מוחלט של תאריכים (עוד נקודת מפגש עם הפואטיקה של הסיפור התלמודי והמקראי!). אבל הקורא הישראלי יודע.

     

    בשעה שתואר בארי חזק לראשונה, כבר חיכיתי למלחמת יום כיפור. ידעתי שתבוא. בארי חזק הוא המשורר המת מן המלחמה, ואני, הקורא, מכיר אותו, וכבר יודע את סופו, וגם הכותב, כמוני, יודע את סופו, והוא בוחר בקפידה את ציטוטיו המטרימים את המוות, ומכין אותי, כמו גם את הקורא שלא שמע מעולם על בארי חזק, באחת מן הגרסאות המתורגמות הרבות שעוד תהיינה לספר הזה, אל המוות הזה, גם אל המוות הזה, עוד מוות אחד מני רבים, בספר הזה, שלרגעים נראה , כאמור, כמו אנאלים של מוות, שורות שורות של אירועים, כמו בהיסטוריוגרפיה הקדומה ביותר, ורבים מהם הם מותם של גיבורים.

     

    ידעתי שבארי חזק ימות במלחמה, כאמור, וחיכיתי לה, חיכיתי לה, והיא באה, ועוד רגע לפני שבאה כבר נזכרה חזרתו של בית הכנסת אל המרחב הקיבוצי, ותפילת ראש השנה, ועם התפילה אחזה בי הצמרמורת הראשונה, כי ידעתי שהנה זה בא, הנה מגיעה גם המלחמה הזאת. בנקודה הזאת בספר, כבר קרוב לסופו, הייתי כבר שבוי מוחלט של היצור הטקסטואלי המוזר הזה, דיווח רצוף, יובשני לכאורה, נברני במודע, על תולדותיו של קיבוץ אפיקים. הייתי שבוי, בין היתר, משום שהסיפור הזה אינו רק הסיפור שלו, משום שנקודות רבות בסיפור נקשרו גם בסיפור שלי, משום שהסיפור של הקיבוץ מסופר גם כמראה של סיפורה של הציונות, ושל המדינה, ושל היהדות המזרח אירופאית של מקימיו.

     

    אנשי חכמת ישראל לא קברו את היהדות. להפך. הם יצרו מאגר ידע ענק, שמאפשר את התחדשותה. אסף ענברי לא קבר את הקיבוץ. להפך, הוא יצר תיאור חי, אמיתי, נוגע, ובסופו של דבר מאפשר. הפרט הקטן שבו פתחתי – מורה דתית-לאומית שמאמצת את אותו דגם קיבוצי שענברי מתאר את קריסתו עם בנות כיתתה בבית ספר מעורב בישראל שנת תשס"א, 2011 הוא דוגמא קטנה אך רבת משמעות לכך שהמפעל הקיבוצי הפך לחלק מסיפור גדול ומתמשך, והוא נמצא בתוך "הבית" שממשיך להתקיים.

     

    בסופו של דבר, החזרה הביתה המשמעותית ביותר היא בהכלה, בהכללה, באהבה, בריבוי הבתים המשתמעים מן הספר - בכך שהתנ"ך והתלמוד נעשים לבתים, והגלות גם היא בית, והבית בקיבוץ אפיקים גם הוא בית, ובבית יש אהבה. בבית יש אהבה גם אם יש חולשות. בעקבות ההכלה הזאת, בזכות תיאור החולשות באהבה, בעקבות הספר, אני חייב לומר דבר חדש, מפתיע, כן. אני מאמין גדול בדור שלי, בדור שמצליח לראות חולשות מתוך אהבה. מתוך כך עוד נצליח לתקן.

     

    ועוד דבר – רגע אחרי שכתבתי את הדברים, ולפני שאני מעלה אותם על הבלוג, ישבתי עם בני ועם בתי לחצי שעה של משהו משותף לפני השינה, והנה, בחדרה של ביתי, שם עדין מוצעות המיטות של הבנות שהתארחו אצלינו השבת, עטופה מנורת הניאון במגבת, כי אפשר לכבות בלילה בשבת, ולמישהי הפריע האור, בדיוק כמו בסצינה המקבילה ב"הביתה". אין ספק, אסף ענברי נכנס גם אלי הביתה.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/10/11 21:20:
      מעניין מאוד, תודה
        2/10/11 11:17:

      כרגע גמרתי לקרוא את הספר הנפלא הזה

      והתחלתי לקרוא על ענברי עצמו ולחפש חומר.

      הגעתי גם לכאן...

      אם אכתוב עוד משהו על רבבות המילים שכבר נכתבו

      מהזמן שיצא הספר עד שאני קראתיו - - לא אוסיף מאומה.

      אשלח אנשים מהקפה אליך במקום:)

       את שאהבתי והזדהיתי איתו ביותר מדבריך, אני מצטטת כאן, בהדגשות שלי:

      "אסף ענברי מצא את הטון הנכון לספר את הסיפור הזה, טון מדויק, טון שעושה את הדבר, שיש בו את הריחוק ואת הקרבה גם יחד, את הביקורת ואת האהבה."

      ..........................

      "...... את כל אלה מתאר ענברי בלי שיפוטיות חד משמעית. לא רק היחיד זוכה להכלה. גם הקולקטיב זוכה להכלה, גם הקולקטיב זוכה לאהבה, ענברי שב הביתה גם אל הקיבוץ, והספר, בסופו של דבר, הוא סיפור אהבה לקיבוץ, למכלול שמיוצג בו, למפעל החריג, הנדיר, התמים, המיוחד, מלא האמונה הזה."

      ...................................

      "בסופו של דבר, החזרה הביתה המשמעותית ביותר היא בהכלה, בהכללה, באהבה, בריבוי הבתים המשתמעים מן הספר - בכך שהתנ"ך והתלמוד נעשים לבתים, והגלות גם היא בית, והבית בקיבוץ אפיקים גם הוא בית, ובבית יש אהבה. בבית יש אהבה גם אם יש חולשות. בעקבות ההכלה הזאת, בזכות תיאור החולשות באהבה, בעקבות הספר, אני חייב לומר דבר חדש, מפתיע, כן. אני מאמין גדול בדור שלי, בדור שמצליח לראות חולשות מתוך אהבה. מתוך כך עוד נצליח לתקן."

       

      תודה!!!

        6/3/11 09:04:
      סקירה מעולה. תודה.

      ארכיון

      פרופיל

      משהלביא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין