"תוריד את כל הבגדים, גם את התחתונים, ושים עליך את הכותונת" אמירה בוטה ואכזרית שבאה מפי הסניטר שבא להוביל אותי לניתוח הראשון שלי ברגל שמאל. הוא התייחס אלי כמו שק תפוחי אדמה. לא יותר. הקור של המילים ניסרו את ליבי כמו משור חשמלי שחותך את הלב לארבעה חדרים. אמא לא הספיקה להגיע להיפרד ממני לפני הניתוח. היתה הרגשה כמו של נידון למוות והייתי רק בן אחת עשרה שנים. אני זוכר את החוויה כאילו קרתה אתמול. התחושה הזאת מלווה אותי כל חיי. הרגשת הנטישה של ללכת לבד לניתוח לא עוזבת אותי כל חיי. קשה לי עם ההרגשה הזאת. היא לא מרפה. היא כואבת יותר מכאב פיזי. אני מעדיף לפגוע בעצמי פיזית עשרות פעמים רק לא להרגיש את תחושת הנטישה הכואבת, אותה אני משחזר שוב ושוב כל חיי. תחושה שמותירה אותי בודד שוב ושוב. כאב שלא מרפה. להרגיש רכוש נטוש שאף אחד לא מתעניין בו זו הרגשה הכי קשה שיש לבן אדם בחיים האלה.

לחוות דחייה ועוד דחייה בתור ילד מהמשפחה הפרטית שלך, לספוג אלימות מילולית יום אחרי יום בבית הספר, בגן הילדים, בתוך הבית האישי שלך שאמור להיות מקלט שלך מהעולם שבחוץ.
הרגשתי שאין לי הגנה. שאין מי שישמור עליי. אפילו אמא לא באה להגיד לי שלום לפני הניתוח. ילד בן 11 יוצא לבד לניתוח בשעה שבע בבוקר. ניתוח ראשון ברגל שמאל.

אני לא שוכח כשהתפשטתי ושמתי עלי כותנת של בית חולים, כשמאחור היא פתוחה, הרגשתי כל כך חשוף ולא מוגן. היה קר. הקור חדר לתוך הנשמה שלי. הרגשתי את הקור של היחס של הסניטר שהוביל אותי על אלונקה לתוך מכונית קטנה שהובילה לחדר ניתוח. ילד בן אחת עשרה לבד בעולם האכזרי הזה. ילד שחושב על הגרוע מכל לפני ניתוח ויודע שהולכים לחתוך לו את הגוף. כמה אכזרי זה להיות לבד לגמרי ברגע כזה. תחושה שמלווה שוב ושוב בכל מערכת יחסים שנגמרת כאילו זה תסריט שידוע מראש.

אז איך עוצרים את התסריט הזה בראש? איך אני משנה את סיפור חיי?
חירבנתי לעצמי את החיים. "קח אחריות על החיים שלך בן אדם" אני אומר לעצמי. אבל אני מתקשה לצאת מהביצה הטובענית הזו ששואבת אותי אליה שוב ושוב. לא מסוגל לבכות. לא מסוגל להזיל דמעה אחת של כאב. משהו אטום וקהה חושים. משהו שלא נותן לי לעבור את מסך הברזל שסוגר את הלב שלי. לא נותן לי להרגיש אהבה או שייכות למשהו בחיים האלה. מרגיש תלוש מן המציאות. כאב חד מפלח לי את הלב. לא מצליח לצאת מתחושת הריקנות שמלווה אותי כל חיי.

כל פעם כשאני מנסה לשקם את חיי ומוצא עבודה טובה עם אנשים באותו חדר תחושות הכעס עולות ומציפות אותי בלי שליטה. אני מתקשה לשלוט בכעס הזה. הוא מציף אותי בלי יכולת שליטה. עשיתי טעויות של חוסר תשומת לב בעבודה וכך קיבלתי נזיפות על ימין ועל שמאל. פחדתי שוב לאבד את העבודה שלי. אובחנתי כבעל הפרעת קשב וריכוז והתחלתי ליטול ריטלין. הטעויות לא חזרו יותר לחיי. הייתי כבר על כדורי ציפרלקס וריטלין גם יחד כדי לא לפרק את הרקמה הדקה שהחזיקה אותי בחיים מחובר לפרנסה שלי. משתדל להיאחז בכל חוט של תקווה לא לאבד שוב את העבודה שלי.
כן הייתה התפרצות זעם שלי אימפולסיבית, כשלא יכולתי כבר לשאת את הרעש שמסביבי. כן התפרצתי וצעקתי. אבל אחר כך, כן השתרר שקט שאני כל כך זקוק לו כדי להיות מחובר לעצמי מבלי שכעס מציף אותי שוב ושוב בחיי.

מה שקורה בחיים האישיים שלי אף אחד לא יודע בעבודה. הם מנחשים אולי שאני הומו, אבל לא יותר מזה. הם לא יודעים על הבידוד מהמשפחה. הם לא יודעים על פשיטת הרגל בה אני נמצא ומאיימים להמשיך ולהעלות לי את הסכום החודשי אותו אני משלם מבלי לדעת שאני סוחב איתי שק כל כך גדול של צרות שאולי אני הבאתי על עצמי בגלל האישיות הדפוקה שלי. אבל השק הזה מאוד כבד לי על הנשמה ועל הגב המתפרק שלי. אני מודה בכל ליבי לעובדת סוציאלית שמטפלת בי כל שבוע ולא מתייאשת ממני. למרות שהרבה פעמים רציתי לקום וללכת ולא לחזור יותר. קשה לשמוע מילים כמו "אתה אשם במה שקורה לך. לא אף אחד אחר" וזה למרות שהיא יודעת את סיפור החיים שלי. היא לא עושה לי שום הנחות. אני מקבל על הראש כמו בן אדם רגיל מן היישוב.

קשה גם לקבל את זה שאני הומו. עדיין עד היום אני עוד לא אוהב את עצמי כהומו. קשה לי עם זה שאני נמשך לגברים ואוהב למצוץ זין ולקבל זין בתחת. אבל זה אני. זה מה שאני אוהב. ככה נולדתי וככה אמות. מי שלא יקבל אותי לא יהיה לידי. רק שקשה לי לדבר על זה. קשה לי לחשוף את עובדת היותי הומו בפני האנשים בעבודה. וגם בחיי היומיום בפני בעל הדירה שלי, בפני השכנים שלי שבטח מנחשים שאני הומו בגיל ארבעים ושש וחי לבד בלי זוגיות מכל סוג שהיא.

עוד יותר קשה לאהוב את עובדת היותי נשא אייג'אייוי. הנגיף הזה שמסתובב לי שם בדם וכלוא באיזה תא בגוף בזכות הסטוקרין והטרובדה אותם אני נוטל כל לילה. בזכות אותו נגיף אנשים מפחדים להתקרב אליי ולשכב איתי או בכלל להיות בקרבתי באותו חדר. נמאס לי להיות בתוך כלוב של זכוכית כל הזמן. אני רוצה לשבור את הזכוכית ולצאת. או פשוט לקחת את שברי הזכוכית, לחתוך את הגוף ולהקיז את כל הדם שלי החוצה עם הנגיף הארור שהתנחל לי בתוך הגוף. וככה להמשיך לחיות בלי דם ובלי נגיף. כי נמאס לי לחיות בלי נשמה ובלי מגע של חיבוק אמיתי מהלב. נמאס לי מהבדידות הקשה שעוטפת כל פיסה בחיים שלי.

אלוהים, תוציא אותי מהבידוד הקשה בו אני נמצא.