כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    רומנטיקה זה אני!

    סיפורים רומנטיים מכל הסוגים, שיחדירו מתיקות גם ללבבות שהתייבשו כבר...

    ארכיון

    נדנדה לשמיים -סיפור רומנטי בהשראת צילום של מיכאל בלק מהקפה

    64 תגובות   יום ראשון, 6/3/11, 00:24

    ''

     

     

    פרצתי מהבית בסערה ועליתי על הנדנדה כשגרוני חנוק מכאב. דחפתי את האדמה מתחתיי בכל כוחי, עד שהנדנדה נסקה לשמים הכחולים. רציתי להישאר שם.

     

    אבא שוב עזב את אימא. למעלה, קרוב לעננים, שמעתי במעומעם צליל גרירת מזוודה, טריקת דלת, וקולו של אבא מחפש אותי – "יוליה! איפה את? בואי תגידי לי שלום!". הוא קרא עד שנדם. שקט. אני מחכה למעלה. ים של תכלת מסמא את עיניי. אני יודעת מה יגיע עכשיו, והנה זה מגיע – צליל מנוע הלמבורג'יני האדומה, הפורצת לכביש.

     

    ושוב שקט. רק רחש בלתי נשמע של דמעותיי הזולגות מלמעלה למטה, נבלעות בשמלתי הוורודה, החגיגית, השמלה שלבשתי לכבוד יום הולדתי ה-11. יום הולדת שנראה בדיוק אותו דבר כמו קודמו בשנה שעברה, וכמו קודמו בשנה שלפניה. מתחיל ונגמר תמיד באותה צורה.

     

    זה תמיד קורה אחרי שהילדים אכלו את עוגת יום ההולדת, בירכו אותי בקולות עולצים והלכו הביתה. ואז, כמו בתסריט קבוע מראש, מעלה אבא שוב את הנושא הנצחי –"יוליה כבר בת 11. מה עם מה שהבטחת לי?". קמט של זעף מופיע על מצחה של אימא: "יוהאן, באמת! אתה מדבר על הבטחה מלפני 11 שנה! מתי כבר תבין שזה בלתי אפשרי?". ואבא מתווכח. לאט לאט הטונים עולים, עולים, עד שזה הופך בלתי נסבל, ואני יודעת בעל פה מה יקרה תיכף. ואני לא רוצה לראות את זה! אני פורצת מהבית ועולה על הנדנדה שאבא התקין לי בגינה, ושאם עולים מספיק גבוה עליה, מגיעים לשמים. כל פעם אני רוצה להישאר שם, למעלה, אבל הנדנדה בסוף מפסיקה לנוע, ואני שוב מוצאת את עצמי למטה, על האדמה. אני נכנסת הביתה, ואבא לא שם. ואף פעם אני לא יודעת אם יחזור.

     

    אני מסתכלת על אימא, וכמו תמיד היא בעיניי האישה הכי יפה בעולם. יש לה שיער שחור כמו שלי, עיניים כחולות מהממות, גוף חטוב. הלוואי שאגדל ואיראה כמוה. אימא היא דוגמנית מפורסמת. בכל אירופה מכירים את הפנים שלה, שהופיעו על כל שערי המגזינים הכי חשובים. אבא לא אוהב את העובדה הזאת. זו צביעות, אם תשאלו אותי, כי הרי הוא הכיר אותה כשהייתה בת 17, כשצילם דוגמניות מתחילות לתחרות "תגלית השנה" של הולנד. כך התחילה הקריירה המטאורית שלה, וכך גם התחיל סיפור האהבה ביניהם ששיאו – אני....

     

    אבא לא רצה להתחתן. גם אימא לא. הוא פחד שזה יגביל את החופש שלו לנדוד ולצלם ברחבי העולם. אימא פחדה שהריון יקלקל את גזרתה המושלמת ואז יהיה סוף לקריירה שלה. ואז אבא הוציא ממנה הבטחה. כמובן שלא שמעתי בדיוק מה היא הבטיחה, כי הרי עוד הייתי בבטן של אימא, אבל מילה פה ומילה שם, ויכולתי להבין. אימא הסכימה להתחתן עם אבא, והבטיחה שכשאהיה בת 3, היא תעזוב את הדוגמנות. "תוכלי לפתוח בית ספר לדוגמנות", אמר אבא בהתלהבות. "ובסוף היום תבואי הביתה כמו כל אישה נורמאלית, ותכיני ארוחת ערב לילדים. כבר יהיו שלושה, אני מקווה....".

     

    ואז ביום הולדתי השלישי, זה התחיל. אני זוכרת איך פתחתי את המתנות בשקיקה, אחרי שהילדים הלכו הביתה, ושמעתי את אבא ואימא מתווכחים בחדר השינה. פתאום אבא יצא מהחדר עם מזוודה, נישק אותי, ועלה על אופנוע ה"הארלי " הכסוף שלו. אימא בכתה בדממה בחדר, וחיבקה אותי בחוזקה. ניסיתי לשאול לאן אבא נסע, אך אימא לא ענתה. אחרי חודשיים כשחזרתי מהפעוטון, חיכה לי אבא בבית והרים אותי לנדנדה החדשה בגינה. "אבא!", קראתי בשמחה. "חזרת!". אבא צחק ודחף את הנדנדה יחד אתי גבוה. "סידרתי לך נדנדה לשמיים!", אמר בעליצות, כאילו לא הלך מעולם מהבית. "אבא, אתה לא תעזוב אותנו יותר, נכון?", חקרתי בחשש. "מה פתאום! אני אוהב את שתיכן הכי הכי בעולם!" הבטיח לי.

     

    אבל ביום הולדתי הרביעי קרה אותו דבר. וגם בחמישי. היום מלאו לי 11, וכלום לא השתנה. הדבר היציב היחיד בחיי הוא הנדנדה. לא משנה מה קורה, הנדנדה תמיד כאן, בגינה בשבילי. וגם השמים. הם תמיד כאן לחבק אותי, לעטוף אותי בתכלת ולהרגיע אותי. "יוליה, יוליה, אנחנו אוהבים אותך!", לוחשים לי השמים. אבל הפעם אני לא מסכימה להפסיק לכעוס. אבא הוא שנתן לי את השם "יוליה", כי תמיד אמר שהאהבה בינו לבין אימא גדולה כמו זו של רומיאו ויוליה. הוא סיפר לי את הסיפור שלהם, ואני הוקסמתי. "אבל אתה ואימא תאהבו בלי למות בסוף, נכון?", שאלתי אותו שוב ושוב. "ברור שלא!", באה תשובתו התקיפה. "אהבה כמו שלנו חזקה כמו החיים עצמם. שום דבר לא יכול להפסיק אותה!". כן, כן, מילים גבוהות, כמו שהמבוגרים אוהבים להגיד בלי להתכוון אליהן בכלל.

     

    כמובן שבסוף אני יורדת מהנדנדה ונכנסת הביתה. אימא רצה לחבק אותי, אבל אני הודפת אותה בגסות ומסתגרת בחדר שלי. משהו קשה כפלדה מתחיל לצמוח לי מסביב ללב. אני ממשיכה כרגיל, הולכת לבית ספר, פוגשת חברות, משחקת טניס ולא מדברת על אבא. אני מבטיחה לעצמי שכאשר יחזור, עוד חודשיים , שלושה או ארבעה, הלב שלי יהיה מוגן היטב בפלדה עבה, חסינה ממנו. הוא לא יצליח עוד לחדור אלי. והאמת, אני כבר לא זקוקה לאבא. אני גדולה ועצמאית.

     

    אבל רק שבוע לאחר עזיבתו,אני חוזרת מבית הספר ורואה אותו בבית, זרועותיו חובקות את אימא, שעיניה נוצצות מהתרגשות ומאהבה. איזו אווילות! איזה זיכרון קצר! אני זוקפת את ראשי וממשיכה ישר לחדרי מבלי לזכות איש מהם במבט. "יוליה! יוליה!", קוראים לי שניהם, אך אני מתעלמת ויוצאת לנדנדה שלי בחצר. אני עולה עליה כרגיל בתנופה, ומתחילה לנסוק למעלה, כשקולו של אבא מתחתיי מפציר בי לרדת. אני מגבירה את התנופה בעקשנות ומטפסת עוד ועוד למעלה, עד שלפתע אני שומעת נפץ אדיר, והנדנדה מתפרקת באוויר, מעיפה אותי למטה!

     

    בשבריר השנייה שבו חשתי את גופי נופל, עצמתי את עיניי ולא היה איכפת לי מה יקרה לי. חיכיתי לחבטה בקרקע, אך במקום זאת הרגשתי מצע רך – זרועותיו של אבא! "יוליה, ילדה אהובה שלי, יוליה שלי!", שמעתי אותו ממלמל, ומשהו חם ורטוב זלג על פניי. אבא בוכה? בטח דמיינתי.

     

    אימא מגיחה בסערה ואוספת אותי בזרועותיה, בוכה גם היא. אך אני – עיניי יבשות. בכי זה לילדים, ואני כבר גדולה. "אני בסדר", אני אומרת בהדרת כבוד, מיישרת את חצאיתי. "ועכשיו אם תסלחו לי, יש לי שיעורים להכין". אני גאה מאוד בחומת הפלדה שבניתי, המקיפה את לבי סביב סביב. שום דבר לא מצליח לחדור לשם. אכן, עשיתי עבודה טובה! אבל אבא ואימא עוצרים אותי ומושכים אותי לספה. "יש לנו משהו חשוב להגיד לך, ילדה שלנו", הם אומרים כמעט במקהלה. ואז אימא אומרת,: "יהיה לך אח קטן בקרוב!".

     

    אני לא מגיבה. "בסדר", אני אומרת יבשות. "אז יהיה עוד מישהו שכל יום הולדת אבא שלו יעזוב את הבית...". אבא נרתע לאחור כאילו ספג מכת אגרוף. עיניה של אימא זולגות דמעות ללא בושה. "לא", היא אומרת. "זה לא יקרה יותר!". ואז הם מספרים לי במשפטים קטועים, כשהם נכנסים אחד לדברי השני, איך אימא גילתה שהיא בהריון, אחרי שאבא עזב את הבית. איך היא התקשרה אליו לספר לו, והוא חזר בריצה. איך הוא אמר לה כמה הוא מאושר, ושבכלל לא איכפת לו שאחרי הלידה היא תחזור לעבודה, כי הוא סומך עליה שהיא תמשיך להיות אימא טובה כמו שהייתה עד היום. ואיך היא אמרה לו, שבלי קשר, היא הגיעה להחלטה, שבגיל 29 כבר די נמאס לה מהדוגמנות, וכעת היא יכולה להדריך דוגמניות מתחילות. היא תפתח בית ספר לדוגמנות, ואין לה ספק שתצליח.

     

    אני שומעת ושותקת. אין לי מה להגיד, כי אני לא יודעת אם להאמין להם. אבל פתאום אני מרגישה אצלי בפנים חום מוזר, כאילו משהו מתחיל להתמוסס. לא, אני לא מדמיינת. חומת הפלדה שבניתי בקפדנות סביב לבי מתחילה להתפרק! אני מחכה. אולי זו טעות. אך החום הפנימי הולך וגובר. אני מרגישה יותר ויותר את פעימות הלב שלי, עד שהחומה מתמוססת לגמרי, וה"תוק-תוק" הקצבי של הלב נשמע בבירור.

     

     

    החומה המתמוססת מוצאת לה דרך מילוט דרך העיניים שלי, שמתחילות להירטב ולזלוג . "אל תבכי", מחבקים אותי אבא ואימא. "תהיי שמחה!". אני חושבת שיהיה לי קשה להיות שמחה, אך להפתעתי זה יותר קל ממה שחשבתי. אני מסתכלת החוצה, מהחלון, ורואה את הנדנדה המוטלת מפורקת על האדמה. אני מנסה להרגיש עצב כל שהוא, אך אני לא מצליחה למחוק את החיוך מפניי. נדנדה לשמיים זה טוב, לא אגיד שלא, אבל אין כמו לדרוך על האדמה, כשאבא ואימא ותיכף אח קטן לידי.

     

    הסיפור נכתב בהשראת צילום (מצורף בזה)של מיכאל בלק, חברנו המוכשר מהקפה.

    http://cafe.themarker.com/image/177352/

     

    *  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (64)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/3/11 17:28:

      צטט: .רפאלה 2011-03-13 09:36:50

      חזרתי עם כוכב נוסף.

       מתוקה שלי, תודה! אני באמת אוהבת את המספר - 50 יותר מ-49....ותגלי לנו היכן הכספת שאת מוצאת בה כל כך הרבה כוכבים!

        13/3/11 09:36:
      חזרתי עם כוכב נוסף.
        12/3/11 20:50:

      צטט: בזרימה 2011-03-12 16:23:20

      כולי דמעות אלומה. מצד אחד, לא הבנתי איך לקחת סצינה כל כך עדינה ונעימה למחוזות קשים כל-כך. מצד שני, עשית זאת בכזה כישרון ורקמת מילותייך בכזו עדינות. האמנתי לך. תודה.

       חן חן! גם אני לא יודעת מנין צצות המילים כשאני מתבוננת בצילום של מיכאל בלק, אך תמיד זה קורה לי -בלי הסבר...תודה שהתרגשת! ריגשת אותי!

        12/3/11 16:23:
      כולי דמעות אלומה. מצד אחד, לא הבנתי איך לקחת סצינה כל כך עדינה ונעימה למחוזות קשים כל-כך. מצד שני, עשית זאת בכזה כישרון ורקמת מילותייך בכזו עדינות. האמנתי לך. תודה.
        12/3/11 11:09:

      צטט: historia 2011-03-12 10:27:51

      romantika ze at.. neshika mi rio

       נשיקות גם לך, חבר יקר!

        12/3/11 10:54:
      סיפר אהבה של משפחה יפה . אהבתי. *
        12/3/11 10:27:
      romantika ze at.. neshika mi rio
        12/3/11 02:07:

      צטט: ענף 2011-03-11 22:50:35

      היום להפרד מהר זו אופנה,בעיקר במדינת ת"א. מי מתחשב בכלל בנפשו של ילד. כרגיל כתבת יפה נהניתי לקרוא. יודה

      כיף לראות אותך! כבר פחדתי שתצלול בתוך הפייסבוק ולעולם לא אראה שוב את תגובותיך הנבונות!

        12/3/11 02:05:

      צטט: נעמה ארז 2011-03-11 10:24:32

      אוי ויי, מה עשית למיכאל... והוא בכלל לא ידע שהוא כזה...

      הוא לא ידע כי זה לא הוא...האבא של יוליה הוא ממציאות מקבילה בכלל...

        11/3/11 22:50:
      היום להפרד מהר זו אופנה,בעיקר במדינת ת"א. מי מתחשב בכלל בנפשו של ילד. כרגיל כתבת יפה נהניתי לקרוא. יודה
        11/3/11 10:24:
      אוי ויי, מה עשית למיכאל... והוא בכלל לא ידע שהוא כזה...
        9/3/11 16:56:

      צטט: ליאת 1973 2011-03-06 14:01:57

      מקסים מקסים מקסים. כל כך נהניתי. קוטביות מהנה. איזה תום ורכות של ילדות יכול להגיע להחלטה להקים חומות פלדה? איזו נדנדה הופכת לדבר הכי יציב? מהנה. שבוע מקסים.

       אכן, את שואלת את כל השאלות הנכונות! מעמיקה כתמיד!

        8/3/11 12:07:

      צטט: נירה לב 2011-03-08 11:49:22

      איזה סיפור אהבה ומשפחתיות יפה ונוגע ללב.

       ברוכה הבאה, אורחת יקרה! חן חן על ביקורך המענג!

        8/3/11 11:49:
      איזה סיפור אהבה ומשפחתיות יפה ונוגע ללב.
        7/3/11 17:00:

      צטט: ידידת אמת 2011-03-06 15:12:52

      אלומה יקירה.. בעבור סיפור מתוק ורגיש שכזה שווה להמתין לך שבועות... הזכיר לי מעט את ילדותי וימי ההולדת ששום דבר לא השתנה בהם עד היום... ואולי ביום ההולדת הקרוב כן יהייה איזה שהוא שינוי ( לטובה )

      ידידתי האמיתית והאהובה! את השינוי סביבך את עצמך חייבת ליזום.ככה זה עובד. תעברי דירה, תעברי עיר, תעשי משהו דראסטי, ואז לא תאמיני איך השינויים ירדפו אחריך....יש לי חברה, מאמנת אישית, שמצליחה לשנות אנשים לבלי היכר. אם יש לך במקום מגורייך מאמן אישי, ממליצה בחום!!

        7/3/11 16:56:

      צטט: דרך הסגולה 2011-03-06 17:24:11

      השראה כשהיא באה ... לא תתחמקי (-: כמיטבך. סוחפת ומרגשת... ותמיד מפתיעים הרובדים הסמויים שמתגלים. "הדבר היציב היחיד בחיי הוא הנדנדה"... משחק מרתק בין קבוע למשתנה. והסוף - תמיד דובדבן. גם זאת יציבות מבורכת (-: מיקה

       כיף לי שיש לי חברות כל כך ספרותיות שמפענחות את הסמלים הסמויים שלי בקלות כזו!

        7/3/11 16:55:

      צטט: sari10 2011-03-06 17:35:15

      יקירתי!!!

      איזה סיפור מרגש!

      מאוד אהבתי.

      את מתארת את הרגשות של גבורי הסיפור,

      בצורה כזו מיוחדת, אמיתית,

      ממש מרגישה אותם!!!

      ו - סופטוב הכל טוב נשיקה

       חן חן חברתי האהובה המומחית לרגשות ושופעת כאלה בעצמך! מחמאה מפיך שווה זהב!!!

        7/3/11 16:54:

      צטט: ליריתוש 2011-03-07 11:20:36

      סיפור חמוד, עם תקווה ורודה כשמלתה של הילדה! החיים הם יותר מסובכים, אבל נחמד לשקוע אל הדמיון. תודה.

      לא שמתי לב לסמליות בצבע הוורוד - את פשוט מלכת ההתבוננות בפרטים הקטנים!!! תודה! 

        7/3/11 11:20:
      סיפור חמוד, עם תקווה ורודה כשמלתה של הילדה! החיים הם יותר מסובכים, אבל נחמד לשקוע אל הדמיון. תודה.
        7/3/11 11:18:

      אלומה,
      סיפור מרגש וצובט בלב

      הדבר היציב היחיד בחיי הוא הנדנדה

      טוב שנתנה ליוליה ההזדמנות להמיס את חומת הפלדה.

       

      דבי

        7/3/11 10:27:
      ***** ******** סיפור מעולה.
        7/3/11 03:26:

      כוכב* השבוע.

      -

      ''
        7/3/11 02:27:
      אקרא מחר.... ******
        6/3/11 23:01:

      צטט: אילנה ינובסקי 2011-03-06 19:22:29

      הרטבתי 10 קלינקסים ואני שומרת איתי כמה למקרה שאזכר בספור האהבה המושלם הזה.

      שמחה שיש לנו אותו טעם ובאותו הקשר -אחרי חצי שנה של הזמנה, סוף סוף הגיע הספר שהזמנתי בספריה בזכותך -אהבה בסנט מרטין...אני קוראת ונהנית מכל דף למרות שהזהרת אותי שזה קיטשי. מה לעשות, אני יצור קיטשי עם קבלות...

        6/3/11 21:59:

      צטט: מיכאל בלק 2011-03-06 17:32:19

      יוליה בתי, המלאך שלי. התמונה שלה שאני כל כך אוהב אלומה. לסיפור באמת אין קשר למציאות, תמיד הייתי ותמיד אהיה לצידה, אבל בלי קשר, הסיפור שלך מקסים אלומה, תודה.

       תודה לך, מיכאל, על השראה מתמדת מיצירותיך, וכמובן, חיים ארוכים עם המלאכית הקסומה שלך!

        6/3/11 21:56:
      מושלם!
        6/3/11 19:22:
      הרטבתי 10 קלינקסים ואני שומרת איתי כמה למקרה שאזכר בספור האהבה המושלם הזה.
        6/3/11 19:05:
      * המוזה אכן מכה בעיתויים לא צפויים בהחלט. אהבתי את הסיפור
        6/3/11 18:50:
      יפה מאד. ***
        6/3/11 18:04:
      מקסים ביותר
        6/3/11 17:35:

      יקירתי!!!

      איזה סיפור מרגש!

      מאוד אהבתי.

      את מתארת את הרגשות של גבורי הסיפור,

      בצורה כזו מיוחדת, אמיתית,

      ממש מרגישה אותם!!!

      ו - סופטוב הכל טוב נשיקה

        6/3/11 17:32:
      יוליה בתי, המלאך שלי. התמונה שלה שאני כל כך אוהב אלומה. לסיפור באמת אין קשר למציאות, תמיד הייתי ותמיד אהיה לצידה, אבל בלי קשר, הסיפור שלך מקסים אלומה, תודה.
        6/3/11 17:24:
      השראה כשהיא באה ... לא תתחמקי (-: כמיטבך. סוחפת ומרגשת... ותמיד מפתיעים הרובדים הסמויים שמתגלים. "הדבר היציב היחיד בחיי הוא הנדנדה"... משחק מרתק בין קבוע למשתנה. והסוף - תמיד דובדבן. גם זאת יציבות מבורכת (-: מיקה
        6/3/11 16:32:

      צטט: נתן אמסטר 2011-03-06 11:29:29

      איזה יופי אלומה מרגששששששש

       חן חן על תגובה מרגשת מאדם שמבין בכתיבה!

        6/3/11 16:30:

      צטט: א ח א ב 2011-03-06 07:34:47

      סיפור מצויין נדנדה כמשל :)

      איזה כיף, אחאב חד העין, שאתה תמיד דולה את המסר שהתכוונתי אליו, את הדרש שמתחבא מאחורי הפשט. רק מעיד עליך כסופר גדול!

        6/3/11 15:12:
      אלומה יקירה.. בעבור סיפור מתוק ורגיש שכזה שווה להמתין לך שבועות... הזכיר לי מעט את ילדותי וימי ההולדת ששום דבר לא השתנה בהם עד היום... ואולי ביום ההולדת הקרוב כן יהייה איזה שהוא שינוי ( לטובה )
        6/3/11 14:32:
      חמוד :-)
        6/3/11 14:01:
      מקסים מקסים מקסים. כל כך נהניתי. קוטביות מהנה. איזה תום ורכות של ילדות יכול להגיע להחלטה להקים חומות פלדה? איזו נדנדה הופכת לדבר הכי יציב? מהנה. שבוע מקסים.
        6/3/11 11:29:
      איזה יופי אלומה מרגששששששש
      את פשוט כותבת מקסים.
        6/3/11 10:57:
      נכון, אין כמו לדרוך על האדמה, לחיות באמת בעולם החומר בו אנו נמצאים...
        6/3/11 10:34:
      אלומה, מעולה!!! איזה סיפור נפלא ומרגש רקמת!!! המשפט הזה: "הדבר היציב היחיד בחיי הוא הנדנדה" כל כך מיוחד ומסמל את חוסר היציבות בחייה של הילדה שבסיפור.
        6/3/11 09:41:
      אלומה יקרה, התנדנדתי בנדנדת הסיפור היפה הזה, שהסתיים, איך לא, בטוב. היטבת לתאר מה חולף בנפשה של ילדה שאינה נהנית מיציבות בביתה בשל יחסי הוריה. שבוע נעים !
        6/3/11 09:37:

      מרגש ונוגע ללב
      אפילו דמעות ניקוו בעיני.

      ילדים לא מבינים

      הם רואים צל הרים כהרים

      וכל כך נפגעים.

      בורכת בכשרון כתיבה נפלא יקירה!

      תודה עד לסיפור הבא.....

        6/3/11 09:37:
      מרתקת וסוחפת... **** לא יודעת איך ראשך עובד.. רוקחת אותיות....ואנו רואים תוצאות. קוסמת המילים. רוקחת המילים. *******
      ריתקת אותי :-)
        6/3/11 08:51:

      אלומה יקרה,

      סיפור חמוד מרתק

      אגדה אורבנית במיטבה....

      ילדה קטנה ומסביבה כל

      מנעמי העולם המודרני

      והקשיים שהוא מייצר...

      כולם יפים שם... מאד..

      ועשירים.... מאד

      והאושר... כמובן עדיין לא הגיע...

      אך נמצא ממש מעבר לפינה

      והאגדה כמובן נגמרת

      בהפי אנד כל כך מרטיט....

      הנדנדה נשברת

      והחיים האמיתיים

      מתחילים להתייצב....

      יפים לך הסיפורים הרומנטיים

      והאגדות שאת מייצרת ודואגת

      להביאן אל סופן הטוב....

        6/3/11 08:35:
      את לא מספרית את סופרת מופלאה ואיזה סיפור אהבה
        6/3/11 08:14:

      הדבר הכי יציב בחיי זה הנדנדה.

      ואני מחפשת מאיפה את שואבת ומלבישה את הרעיונות

      והסיפורים המפורטים והמדוייקים .

       ??

      כתיבה משובחת - כהרגלך

      שבוע טוב

      :-)))

        6/3/11 08:05:
      פעם למעלה ופעם למטה, נד-נד.. אהבתי.
        6/3/11 07:34:
      סיפור מצויין נדנדה כמשל :)
        6/3/11 07:21:
      הנה חזרת אלינו אלומתנו, והקסמת אותנו עם סיפורך לאחר שהמוזה נחה עלייך, סיפור חיים מקסים. "אודי".
        6/3/11 06:52:
      רומן רומנטי במיטבו.
        6/3/11 06:46:
      אלומה ידידתי, אין כמותך. רומנטיקנית ללא תקנה. האם תוכלי לגלות גם לנו את הנוסחה ? לסיומים הכל כך יפים של הסיפורים שלך ? אולי אפשר יהיה לישם אותם גם בריאליתי... שיהיה לך שבוע נפלא, חוצפי"ש
      טוב יש בסיפור הזה כל המרכיבים של סרט תורכי. תמונה אחת חוללה את בואן של המילים ורקמה דמויות המניעות את העלילה. תארי לך אלומתי שמישהו ירים את הכפפה כאן בקפה ויכתוב תסריט על אחד מסיפורייך. את נהדרת כשאת מכניסה אותנו אל עולמה של ילדה קטנה ואנו נוגעים במחשבותיה ובכמיהותיה.*שבוע טוב
        6/3/11 06:41:

      אלומוש,

      פספסת בשתי דקות את יום השמפחה...(-:

      נדנדה יציבה- האוקסימורון במיטבו!!!

      וגם הסיפור קסום ומקסים, סוג של אגדה מודרנית (כי ביננו, למי באמת יש בימינו גם למבורגיני וגם הארלי? קריצה)

        6/3/11 06:28:
      מקסים, אלומה יקרה.. שבוע טוב.
        6/3/11 03:31:
      אלומה יקרה - - - מה שצילום יכול לעשות - - - את ראית את הצילום של הנדנדה לשמיים - - - ואנו נהנים מההשראה הנפלאה - - - ממש סיפור חיים - - -תודה ושבוע נעים
        6/3/11 01:24:
      מקסים באמת מקסים שונה מעניין ויש סוף טוב :)
        6/3/11 00:58:
      התעלית על עצמך, אלומה
        6/3/11 00:47:

      צטט: איתן המיסטיקן 2011-03-06 00:46:21

      כהרגלך פשוט מקסים

       חן חן איתן האהוב,שגם אתה כמוני, לא מוכן ללכת לישון...

        6/3/11 00:47:

      צטט: רמיאב 2011-03-06 00:34:30

      ברוך שובך!

      סיפור מרתק ומעניין, דומה לסיפור חיים אמיתי... והכל מהשראת ציור?

      חיוך

      שבוע טוב.

      רמי
       רמי היקר, חברי הזריז, הדיו עוד לא יבשה, ואתה כבר פה...כן, הכול מהשראת צילום, ככה זה כשיש דמיון כמו שלי שעולה לשמיים ולא עוצר בדרך...

       

        6/3/11 00:46:
      כהרגלך פשוט מקסים
        6/3/11 00:34:

      ברוך שובך!

      סיפור מרתק ומעניין, דומה לסיפור חיים אמיתי... והכל מהשראת ציור?

      חיוך

      שבוע טוב.

      רמי