כמה לשמור עליהם זה נכון?

וכמה נכון לשמור עליהם?

כמה להגן?

כמה לגונן?

כמה לתת להסתדר לבד, גם במחיר של לחטוף חזרה איזו מכה מידי פעם, או לשמוע מהבריון של הגינה, את מטומטמת ( יש לו מזל לגמד שהחזיקו אותי אחרת הייתי נכנסת באמאמא שלו ) .

כמה לחסוך ממנה, כמה לשים לה על הכתפיים?

כמה לתת לה לסחוב וכמה לקחת ממנה?

כמה היא תלמד לבד, וכמה אני אמורה ללמד?

מתי אני מפסיקה לשמור עליה ומתחילה להיות אובססיבית?

כמה רחוק להציב את הגבולות ואולי ההפך,  אולי דווקא קרוב,

להדק את הטבעת, להגדיר את המסגרת, או אולי לשים שם מן גדר, חצי פרוצה, שיהיה לה קל לצאת מהקופסה, שיהיה לה גם קל לצאת מהמסגרת.

מה אני בכלל רוצה ממנה?

שתהייה הייטקיסטית, טכנולוגית, טכנוקרטית, שתפצח משוואות ולוגריתמים?

שתהייה אנרכיסטית, אתיאיסטית בלגניסטית, שתצא נגד כל מה שמקובל ,משעמם ומרדים?

שתהייה הומניסטית, שתחבק עצים שתתחבר לטבע, שתתאהב באומנים ותלמד להכין מרק מכפתור?

אפילו מבחינה בריאותית אני סומכת על אינטואיציות בלבד, ועוד לא מצאתי את הספר עם הכותרת "לכי עם האינטואיציות שלך, יהיה בסדר, עלי! "

מאיפה  אנחנו צריכים לדעת כמה ואיך?

למה הילדים האלה לא מגיעים עם חוברת הוראות הפעלה?

לא חסרים מקרים נוראיים שהתחילו בהורים עם אינטואיציות.

חבל שאין פלס, כמו לבנאים, רק כזה לאינטואיציות.

יש לי אינטואיציה, אני אשים עליה את הפלס ואם אני ממש לא בכיוון, תדהר לכיווני בועת אויר שתצעק לי  בקול רם, "עזבי את זה חמודה, את לא בכיוון, לכי עם העדר".

שואלת ושואלת את עצמי אין ספור שאלות.

מתייעצת.

שואלת אחרים

ובסופו של יום חוזרת כל הזמן הביתה, אלי, אליה, מסתכלת עליה ומבררת עם עצמי.

"שימי לב מה יוצא בסוף".

ואז שמה לב.

ובמבחן התוצאה עומד מולי הפלא, המתוק והרך הזה

שיודעת גבולות ולא רק יודעת, אלה גם מכירה ומכבדת אותם.

ומצד שני גם כל הזמן בודקת, זה אולי הכי חשוב, שתבדוק.

כל הזמן שתבדוק.

ולפעמים גם קצת מורדת,

וגם זה הכי  חשוב, שתמרוד.

במדינה כמו שלנו, חשוב גם לדעת למרוד. חייבים למרוד.

ואז,

עם כל הגבולות והמגבלות, עם כל הגדרות והמסגרות,

הפלא שלי מתעוררת בוקר אחד ומודיעה לי שהיא רוצה להיות משוררת.

סליחה, שהיא משוררת כבר עכשיו.

ואיזה משורר יכול לשורר אם אין לו מסגרת

אם אין לו את גבולות הגזרה?

אם אין לו את חוקי החריזה?

אם אין לו מה לפרוץ והחופש מוחלט?

אבא שלה טוען שבעקרון אני עושה עבודה טובה, אבל לפעמים אני קצת שתלטנית.

אז אני חושבת, אולי הוא צודק.

ובודקת, אולי הוא באמת צודק.

ואז אני מחליטה שהוא טועה.

ככה זה שתלטנים, מחליטים הכל לבד.