מתה על סרטי מסע, כי הם תמיד משלבים נופים ודרך פיזית ביחד עם דרך שעוברים הגיבורים והכל נהיה חי יותר, וזז יותר, ומרגש יותר, ואפשר להבחין בהשפעה של הנוף במסע על הדמויות ולהפך - לפעמים הההשפעה היא דרך קשרים של ניגודים, לפעמים קשרים נרדפים ותמיד זה מעניין ועוצמתי.

הלכתי בשבת לראות את הסרט הגרמני "וינסטנט רוצה לים"

נהנתי מהתסריט, שבוחר לשים בקדמת הפריים דמויות מוחלשות בחברה, שלעיתים החיים בוחרים בהן ולא הן בחיים, ושהזמן, והחופש, והאומץ, מאפשרים להן לעבור דרך עם עצמן ועם הסביבה, ובסוף לבחור בחיים מחדש.

אהבתי שגם דמויות "חזקות" ורבות השפעה מתגלות בנכויותיהן הרגשיות, בחולשותיהן, וזוכות לעבור מסע ודרך וחוויה מרפאת ומתקנת דווקא בזכות הגיבורים.

נהנתי מהמשחק של הדמויות בסרט, ומזה שיכולתי להתחבר אל כל אחת מהן מבלי לשפוט אותן על מה שהן כן או לא,

נהנתי מהצילומים המרהיבים של הטבע והנופים ומצילומי התקריב של הדמויות, אנושיות כל כך, מעוררות חמלה.

והכי הכי הרבה - רציתי לחבק את וינסטנט, הגיבור של הסרט, הגיבור של כולנו הצופים, שהוא בחור צעיר ונעים מראה שהיקום זימן לו לחלות במחלת עצבים איומה הנקראת תסמונת טורט, להתמודד עם דחייה חברתית יום יומית, ותוך כדי כך גם עם מות אימו, ועם החיים בצד אביו שהוא איש קשה, כוחני ובעיקר תאב שליטה, אשר לא מסוגל לשאת את מחלת בנו כי זו אינה בשליטתו. עם הגיעו של וינסטנט אל המוסד הטיפולי אליו שולח אותו אביו, הוא בוחר בחיים אחרים, ומתחיל במסע שלו אל החופש ואל העצמאות, ואל הים - המסמל יותר מהכל את המושג הבלתי מושג.

מרגש, מעורר השראה, נוגע ללב, שובה נפש.