מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הרגשתי שונה, אם זה באופי ואם זה בהרגשה הפנימית ולפעמים מהתגובות של אנשים. הייתי משווה את עצמי לאחרים ולא הייתי מבינה למה הם ככה, אחרי כמה וכמה פעמים התחלתי להרגיש אולי משהו לא בסדר בי, היו לילות שהייתי שוכבת במיטה וחושבת על זה שעות, יש את הדברים ה"קטנים" כמו למה רוב האנשים שאני רואה ומכירה לא לוקחים הכל ללב, יודעים לעבור הלאה, לא מתייחסים לעקיצות קטנות ושעובר להם אחרי כמה ימים, אני תמיד לוקחת הכל ללב, גם אם אני שומעת בעבודה למשל איזה משפט לא במקום מבן אדם שאני לא מכירה בכלל, זה יכול להרוס לי את כל היום, אני מתעצבנת, לפעמים בוכה, חוזרת הביתה בלי חשק לעשות דברים מסוימים.

מצד אחד אני אומרת לעצמי שזה סך הכל בן אדם דפוק שרוצה שכולם יעבדו בשבילו, שהוא היה עצבני וכד' ושרוב הסיכויים שאני לא אראה אותו יותר בחיים אבל מצד שני זה איכשהו משפיע עלי כל כך חזק שזה לוקח לי את כל הכוחות, כאילו אני לא מבינה למה אנשים צריכים להיות כאלה, למה על כל דבר יש להם מה להגיד, למה הם לא יכולים להפעיל קצת ת'ראש ולחשוב למה.. אם זה לקוח בעבודה, אם אני מבקשת ממנו משהו אז כנראה שזה מה שהעבודה שלי דורשת ממני, למה הוא חייב ישר להתלונן, אי אפשר לשנות חוקים בשניה ומי אני שאשנה אותם, לפעמים אני עונה כי כבר דיי ואז אני שומעת מהם "את צודקת את לא אשמה אבל.." כאילו אם אתה יודע שאני לא אשמה ואתה בעצבים לך דבר עם מנהל או משהו למה אתה צריך להרוס לי ת'מצב רוח ועוד בעבודה, או שאני שומעת מהם "תפסיקי לעבוד לפי חוקים דפוקים" כאילו מה אתה לא חושבת לפני שאתה אומר את זה?!

זאת הבעיה של הרבה אנשים שהם לא חושבים, יותר נכון הם חושבים רק על עצמם, מה שטוב להם, הם בטוחים שהם תמיד צודקים ושהכל מגיע להם וכולם מנסים לעבוד עלהם וזה פשוט דוחה.

גם אני לפעמים מרגישה שכולם עובדים עלי, אבל אני מנסה לבדוק את זה ולא להגיב ישר בתגובה לא במקום ואם משהו מעצבן אותי אני תמיד יודעת איפה להוציא את העצבים, כמו למשל לעמוד בתור בסופר או משהו לראות שהלקוח שעומד לפניי מחפש את הכסף שלו, אני לא אתחיל לצעוק לקופאית נו כמה זמן מה קרה וכל השיט הזה, אני רואה שזה הלקוח אשם, הרי תודו הישראלים תמיד דוחפים את האף שלהם לכל מקום, אז אני בטוחה ואני גם רואה שהם בזמן שעומדים בתור סורקים טוב טוב את כולם ומקשיבים ומסתכלים על מה שמתרחש מולם, אז למה.. אני גם שונאת את המשפט הזה שהלקוח תמיד צודק..

בכלל אני אף פעם לא ממש אהבתי אנשים, אני מגדירה את עצמי (כמה שאני שונאת הגדרות אבל עדיין) מיזנטרופית, כמובן אני לא שונאת את כולם, אבל ברגע שאני רואה בן אדם שעושה משהו או אומר משהו שזה פוגע באחר (יותר מאשר בי) או שעושה משהו שאפשר לעשות אחרת אני ישר שמה עליו X, לא הוא לא מחוק מבחינתי אבל בואי נגיד שאני מורידה לו את הנקודות.

לא אני לא שופטת אנשים, נכון שככה זה נראה, אבל אני אתן פה כמה דוגמאות לדברים שיכולים לעצבן אותי, מדבר הכי קטן..

לפני שאני אתחיל - בטח הבנתם כבר שאני עובדת עם לקוחות, עוברים במקום העבודה שלי ים אנשים, אלפי אנשים ביום אז אני רואה את כל סוגי האנשים ולצערי יותר משמונים אחוז מהאנשים האלה לא מה שהייתי רוצה שיהיו.. אז אני אתייחס הרבה למקום העבודה שלי

הנה רשימה של הדברים:

* בן אדם צריך לזרוק משהו לפח, במקום לחפש, לשאול הוא מעדיף לזרוק את זה על הרצפה, בתוך העגלה, בתוך איזה קרטון שהם רואים בדרך (גם אם יש שם דברים) או להשאיר על הדלפק וללכת ואני לא מדברת על נייר קטן, לפעמים זה גם חצי תפוח או כוס שתייה ריק

* אנשים עוברים לידך, סתם עוברים ואומרים לך "תחייכי" או שבאים אליך ואומרים לך "את נראית עייפה בטח עוד לא התעוררת", "מה את כזאת רצינית". נכון במקום עבודה אמורים להתנתק מהכל אבל וואלה אולי קרה משהו ובגלל זה אני עייפה, אולי אני עובדת כבר 8 שעות בשעות הלילה ולמה אני צריכה לחייך כשאני עומדת עם עצמי, כאילו מה אני אמורה לעבוד ולחייך לעצמי כמו איזו מפגרת שעשו לה צמה כל כך חזק שהפה שלה לא נסגר.. כאילו יש את היציאות הקטנות שיכולות ממש לעצבן.

* אנשים יכולים לפרק אריזה של משהו ולהשאיר את כל הזבל ככה

* אנשים שרואים שאני מדברת עם לקוח אבל עדיין מחליטים לבוא ולשאול שאלה או לקרוא לי לעזרה ולפתח שיחה, כאילו קצת נימוס

* לעמוד מולך עם אוזניות או עם פלאפון בתוך האוזן ולדבר איתך עם הידיים

יש עוד הרבה דברים אבל זה הדברים הקטנים שבדרך כלל אני חוזרת הביתה ולא זוכרת מהם, אבל יש מקרים שאני זוכרת אותם כבר כמה שנים.

לפני המון שנים איבדתי הכרה באמצע החנות, הייתי עם כובע שעף לי בזמן שהתעלפתי, אישה מבוגרת אחת עמדה והסתכלה עלי בזמן שעפתי על הרצפה ואז כשבאתי לקום היא ניגשה דחפה את הכובע עם הרגל ואמרה לי "הכובע שלך תרימי אותו", עד היום אני חושבת לעצמי, נכון את לא מכירה אותי אבל במקום לדחוף לי אותו עם הרגל לא חשבת על לעזור או לפחות לשאול לשלומי.

אני גם שונאת שכשרואים צעירים חושבים שהם עף פעם לא חולים, עף פעם לא עייפים, כשזקנה עולה לאוטובוס ומישהו יושב ולא קם בשבילה, אולי יש לו בעיה רפואית?! אולי הוא לא מרגיש טוב, ישר מתחילים לשפוט אותו.

זה מה שאני הכי שונאת שאנשים ממהרים לשפוט אחרים אחרי כמה דקות היכרות או כמה שניות אפילו מבלי לדבר, שונאת אנשים שברגע שהם מגבשים איזושהי דעה לגבי מישהו אי אפשר להזיז אותם משם ועוד יותר שונאת אנשים שהולכים ומספרים לאחרים, מרכלים במיוחד אם זה משהו שהוא לא נכון או שהם לא שמעו את הצד שלי בנושא

קיצר, אני לא אחפור יותר מדיי על זה כי אני מתחילה לחטוף עצבים מזה, רק דבר אחד אני יכולה להגיד - הלוואי והייתי קצת יותר ביצ'ית ממה שאני אולי היה לי יותר קל בחיים, כי אני רואה אנשים שהעף שלהם בשמיים והם ממש מצליחים, אנשים ששמים זין על אחרים, מתנשאים וצבועים מצליחים המון

כמה שזה עצוב...