פרשת יתרו

     (ציפורה) המסע שלי, אני מסתכלת על כל האנשים פה ומנסה להבין או לראות את המחשבות שלהם בראש. אני זרה להן. אתמול הביא אותי אבי, יתרו למחנה.

קבלת הפנים הייתה חמה ומפוארת, אבל אני לא משלהם. אני בתו של יתרו כהן מדיין. הנשים מסתכלות עליי בחשדנות, הגברים משפילים מבט, לא מעיזים. ציפורה אשתו של משה.

אבא שלי השתלב במהירות, ראיתי אותו מחבק את משה בחום ויושב איתו לילה שלם מסביב למדורה, אני מרגישה לא שייכת. הגבר הזה שהוא בעלי נראה אחרת עכשיו, נראה גבוה יותר, סמכותי יותר המבט הרדוף מעיניו נעלם. אני אוהבת את הגבר החדש הזה אבל הוא זר לי, לא אני גרמתי לו לצמוח, אני רוצה לומר לו... הילדים, לא מרגישים בהבדל. אבא זה אבא והם קופצים עליו בפראות, מושכים בזקנו ובשמלתו, שום חומות של נתק לא צמחו בניהם, ילדים מסתגלים מהר.

אני שומעת ממדורת הנשים את משה מספר על בקיעת הים, הוא פושט ידיו לשמים לתאר את עוצמת המעמד, העיניים של אבא שלי נוצצות, הוא נדבק בלהט הזה של משה, מעולם לא שמעתי את משה מדבר כל כך הרבה.

בבוקר, אבא שלי מסתובב בין האנשים, שואל שאלות חוקר, הילדים כבר מתרוצצים ואני רואה את הנשים, קמט של כעס בין עיניהן והרבה קמטי סבל חרוצים על פניהן. אני יודעת על העבר שלהן ממשה, כשעוד היה מדבר איתי את שעל ליבו, העבדות לא הכינה אותן לחיים במדבר, החול שמעוור את העיניים, היובש, הרעב למים. אני יודעת מה לעשות...

      (משה)  כל משפחתי פה, ציפורה הגיעה עם הילדים, היא מרוחקת. אני לא יודע אם זה בגלל הנתק הממושך או בגללי. יתרו הקשיב כל הלילה לסיפוריי, אני חי אותם מחדש, את העוצמות שבשליטה על הטבע, אני מניח שאחרים היו חושבים על רעיונות לשנות את העולם, אותי זה מפחיד. אני רואה את ציפורה ומתפלא, באיזו מהירות השתלבה בין הנשים, מייעצת להן איך לחיות במדבר, המדבר הוא הבית שלה, אני רוצה לומר לה שאני מעריך אותה מאוד על העוצמות האלה שנובעות ממנה, אני לעומת זאת כוחי שייך לאל, בלעדיו וודאי הייתי נשאר רועה צאן שכואב את סבל עמו אך אינו יכול לעשות דבר.

אני רוצה לומר לה... אבל לא איש דברים אנוכי והעם קורא לי להצילו.