מתוך פרשת כי תשא

אהרון

אני רואה את התכשיטים של הנשים נוזלים בתוך הלהבות, הילדים מצטופפים לראות את הפלא מקרוב, מבטי אימה, מבטי האשמה ומבטי תקווה חולפים על פני.

מה אני עושה? אני מרגיש שהאירועים חזקים ממני, איבדתי שליטה, ומשה חסר כבר למעלה מחודש. האש והכישלון צורבים בעורי, בזווית העין אני רואה את תבנית העגל שמחכה למילוי. מה אומר למשה? מה אומר לעם? מה אומר לילדיי? אני שומע את צלילי החליל והתופים, שירה חלושה בוקעת אי שם באחת הקבוצות המתגודדות. הייתי אמור לשמש לו כפה ועכשיו אין מילים והכל כאילו נעשה מעצמו, השירה מתחזקת והאש כאילו ניזונה מאותה שירה עולה גבוהה יותר. אני מנסה לעצום את עיניי אך המראות בעיניים עצומות קשים יותר.

היכן משה? מדוע אינו יורד? איך השאיר עם עבדים לבד? אני מבין את הלחץ של העם, יש רגעים שגם אני מרגיש כך. כשאני  מפסיק להאמין. אני מרגיש איך הגוף שלי מתכסה זיעה, הלב דופק בעוצמה והנשימה לא באה בקלות.

כך הם מרגישים עכשיו ואיך אחזיר להם את האמונה? איך אגרום להם להקשיב שוב לקולות ולהאמין שהמדבר הזה הוא רק תחנה במסע ארוך. שעוד יהיו ימים אחרים?

איך אגרום להם להאמין כשאני עצמי לא שומע את הקולות.

הרעש סביבי מתגבר, אנשים רצים, נושאים דליי מתכת, אני נדחף לכל הכיוונים לא מצליח אפילו לייצב את העמידה שלי.

אני חייב לאסוף את עצמי, לחזור ולמצוא את הכוחות, לשמוע שוב את הקולות, לחזור להאמין שזו הדרך ובחרתי נכון. השירה מתגברת, האנשים סביבי נכנסים לטראנס של שירה וריקודים ואני עדיין נטוע במקומי אחוז אימה, מנסה לסלק את המחשבות המחלישות.

ואז אני רואה את הילד שלי, מסתכל עליי בעיניים תמהות, העיניים שלו שוטפות את גופי במים קרים. בשבילו אני חייב לאסוף את עצמי, אני מביט מסביב, ורואה עיניים נוספות, כאלה שלא שותפות לבניית העגל. עיניים שעדיין יש בהן אור קלוש של אמונה.

אני נצמד לעיניים האלה, הן לא יעלימו את העגל, הן גם לא יעלימו את האשמה ששתקתי בזמן הכנתו אבל הן אלה שיחזירו לי את הכוחות ולעת עתה זה כל מה שאני רוצה.

אני מרגיש את היד הקטנה של בני זוחלת בהססנות אל תוך ידי, העיניים של האחרים מתחילות להתקרב אליי. אני מרגיש איך אני שוב מתמלא. היום העם חוגג סביב העגל, שוכח מצרותיו, מסיר אחריות וזיכרונות כואבים. אניח להם לנקות את נפשם וללכלכה מחדש. אבל מחר יום חדש, אולי משה ירד, אולי לא. אבל אני אתחיל מחדש, כשמלפני האופק של המדבר, היד האוחזת של בני והידיעה שמשהו טוב מחכה לי.