מחר בבוקר תגענה 56 הנשים שעובדות במקום עבודתי למשרד ותמצאנה על שולחנן ורד ארוז צלופן, ברכה, ומוצר חדש המשווק על ידי החברה להארכת חיי הפרח הקטוף באגרטל.

כן כן

יום האישה שוב הגיע, ואני, שבכלל מתנגדת אל הרעיון שהוא מייצג, בוחרת לשחות עם הזרם ולהתייחס אליו, כשהאקט השיווקי המשלב תקשורת פנים ארגונית עם פרגון ותשומת לב כתשומת לב, גורמים לי להרגיש מעט יותר טוב עם עצמי.

אז למה אני כל כך מתנגדת?

יום האישה מייצג בעיני את הגישה של הקורבנות הנשית, את זה שלנו הנשים אין זכות בחירה מלאה על כיצד יראו חיינו, ושבגלל היותנו סוג של קורבן חלש, מישהו צריך לחזק אותנו, ולהקדיש לנו יום - סוג של אפלייה מתקנת או תפיחה על השכם מלווה בקריאת עידוד - כיפאק היי.

ואני שואלת למה?

למה שבמאה ה 21, בה נשים הן אדוניות לגופן, לרכושן, לרישיון נהיגתן, לבחירות ההשכלה והקרירה שלהן, ואפילו לאורך חיי הביציות שלהן, צריך להזכיר בצורה כה גלויה שכל החופש והחרות הזו שהרווחנו ביושר, אינם ברורים מאליהם, והם משהו שצריך לברך עליו או להגיד עליו תודה.

ויש שיגידו לי, חכי שתהיי אמא, את לא מבינה עכשיו מהי משמעות של להיות אשת קריירה, ואמא ורעיה במשרה מלאה, ואני חושבת, שהאמירה הזו מוכיחה שיש נשים שיצאו אל החופשי במעשיהן,כי הן מנהלות קרירה, ואמהות למופת, ומנהלות את משקי הבית שלהן, אך איפה שהוא עמוק בנשמתן ובתודעתן הן עדיין קורבנות של חיים שמישהו אחר זימן להן, ולא מבחירתן שלהן.

כי את מה אנחנו מציינים?  את השינוי שהתחולל בחיינו?

האם אנחנו בוחרים לחגוג את יום גילוי הפניצילין? האם מישהו מאיתנו יודע וחוגג את היום בו המציא הממציא הדגול אלכסנדר גרהם בל את הטלפון שכה שינה את חיינו? אז למה את השינוי שמייצגת חרות האישה אנחנו כן בוחרים לציין? האם השינוי המגדרי חברתי שחוללנו בעמל יזע ודמעות הוא מאורע שיש סיבה לציינו יותר מהאחרים?

דעתי היא שלא, ושעצם קיום המאורע רק משיג את ההפך - ומחליש אותו, ואת מעמד הנשים.

ואני מסיימת בכך שאני מודה - ברוך שעשני אישה.