רגע היצירה עצמה, התגלות הניצוץ

קורה כאילו מעצמו ומתגלה לאומן

שעסוק בהמתנה לרגע המיוחל הזה.

חלק לא מבוטל מהיצירה הוא החיפוש

וההתעסקות עם כל המסביב של הדבר

אם זה למשל קניית צבעים, בחירת הבד

התבוננות על ציורים אחרים, ניסיון להבנה

של הדברים, ועד השיחה עם הגלריה

ובית הדפוס. כל המסביב הזה הוא זמן

ההמתנה, בו החיצוניות מתעסקת סביב הדבר

בעוד הנפש ההומיה מצפה ומייחלת לרגע

החיבור. לרגע שבו כל מה שנראה קודם

כשדה רגיל, אדמה ואבנים, פתאום יוצא

החוצה כציור.

הציור - השיר - הסיפור -  הוא קיים שם

בתוך המציאות, רק מוטמע. לא בגילוי.

ואז כשממתינים וגם כשעסוקים במסביב

לא מפסיקים לכסוף אל החיבור הנ"ל

פתאום כמו בהיסח הדעת, משהו קופץ

לעין: זה פזמון, זה שיר, זה ציור,

וזה רגע קדוש. שבא מלמעלה

עכשיו צריך להוציא את הניצוץ, בלי

לפגום בו, בלי העטיפות שלו, שלא

ממש שייכות אליו, רק שמרו עליו

במקום שהיה.

דרושה התבוננות פנימית עמוקה

כדי להבין את מהותו של אותו ניצוץ

גודלו ורוחבו, ובהתקשרות אמתית

אליו, מתוך רצון עז לגלות ולהוציא

אותו, טהור כהווייתו, נקשרת בו

עבודת העיבוד, הגילוף, הפיסול

כדי לגלות את האלוקות החבויה בליבו.

בתוך הגזע עוד מרגע היוולדו טמון כינור

סטרדיבריוס משובח.

אבל לא כל אחד ניחן בכישרון לראות

אותו, בהתגלמו בתוך הגזע.

ורוב הזמן וכולנו אין יכולת לראות אותו.

רואים שם גזע עץ ותו לא.

אלה שלרגעים, ולאנשים המייחלים

הוא מתגלה לרגעים, ואלו הן

רגעי היצירה. המציאות מגלה את עצמה

האלוקות מתגלה מתוך המעטה החיצוני שלה.

ואז יש אורות של יצירה וגיליו והתחדשות

שמפעימים את הלב וגורמים לשרשרת

תנודות בלב שיוצרת בעצמה את ניגון הלב.

כשאני עוצר לרגע וחושב על מה שכתבתי

קופצות לי שתי סכנות שיכולות ללוות מהלך

שכזה. האחד, הוא הייאוש של האומן בזמן

תהליך החיפוש וההמתנה לרגע המיוחל.

נו, אז כתבתי שיר, מה עכשיו, שוב מחדש

ועל מה עכשיו אכתוב, ומתי ואיך זה יקרה?!

צריך אריכות אפיים. סבתא של ז"ל הייתה

תמיד אומרת לנו פתגם לדינו רווי חוכמת

חיים ונשמע כמו סוכריה על מקל :

"לה פסנסייה אס לה מדייה סנסייה" –

הסבלנות, האורך רוח, היא בעצמה

דעת עצומה וגדולה.

ילד לא בא לעולם לפני ששהה

כעובר 9 ירחים שלמים בבטן האם.

הזמנים האלו עלולים להיות קשים ומייגעים במיוחד.

לכן חשוב לסדר את הדעת ולהכינה לזמנים

חשוכים אלו. להיות עסוק במסביב של הדבר.

וכל הזמן לכסוף אליו, ואז אפשר להרים טלפונים

לספר על זה, וכך להרחיב את צינורות השפע

בעזרת הכלי החזק ביותר שלנו והוא החלת הגעגוע.

החוסר, יוצר צמאון יותר עמוק, ומגביר את

הערגה והכיסופים שלנו לעצם הדבר.

כמה שכספנו יותר ככה שמחנו יותר בגילוי.

אז לסיכום. אנחנו יודעים שיש מצבים של חושך

ומצבים של אור. עצם הידיעה כבר מרגיעה משהו

כמו למשל כמודיעים לנו על הפסקת חשמל,

לא נעים, אבל אנחנו נערכים לכך, ואז פחות

מורגש הצער. (מומלץ גם להצטייד בעוגיות וסוכריות...

ועוד דברים המשמחים את הנפש המייחלת :-)

ואחרי שאנחנו יודעים ומתגעגעים ולא נוטשים

ומתייאשים, אנחנו כלי להשכין בו את אור הגילוי,

הצמא אלינו, בדיוק, כפי שאנו צמאים אליו.

ואת זה גם חשוב מאד לדעת ולזכור תמיד.

אנחנו חופרים מנהרה מהצד האחד

ובו זמנית האור חופר וכוסף לבוא אלינו.

רגע המפגש הוא רגע היצירה.

רגע האחדות. החיבור. ועל האומן מוטלת

האחריות של להוציא את הדבר הגלום

אל האור כהווייתו הפנימית, דרך הסתכלותו

חוכמתו, מידותיו, עינינו, של האומן.