הדפיקה בדלת הייתה נחרצת: רמה, מהירה וחסרת סבלנות. גם האיש שעמד בפתח משפתחתי אותה בצייתנות לא היה מהסוג ההססן.

'אני ממשטרת הכתיבה', הציג עצמו. 'התקבלו דיווחים לא מחמיאים בעניינך. עד כמה שידוע לנו,' - המשיך – 'את לא כותבת. לא מספיק, על כל פנים. בשבוע שעבר עסקת במשך כמה ימים בכתיבת מאמר. בסוף, לא רק שפרסמת אותו בעיתון – בולע כשרונות ידוע – אלא אף היית מרוצה מעצמך, וממאה התגובות שקיבלת! כך מבזבזים מתת שניחנת בה?!'

הטון נעשה עתה רגוז ממש. גוון מאיים התווסף לקולו.

'גזר הדין הוא הפסקה מוחלטת של כתיבה.'

'החל מרגע זה', פסק, 'תאבדי כל יכולת כתיבה שהיא. כולל רשימות מכולת. יוצאים מן הכלל יהיו מאמרים מדעיים. אלה, כידוע, אינם דורשים תעצומות נפש, אבל פוסטים בבלוג לא יהיו עוד.'

הייתי המומה. לא שמעתי מעודי על משטרת כתיבה, ודאי שלא על עונשים למשתמטים.

'בינתיים', הוסיף ואמר, 'תעסקי בעבודות שירות. אם את מסרבת להרות סיפור, ללדת ולגדל אותו, תיאלצי לאמץ סיפורים של אחרים: להגיה עד שיהיו חסרי שגיאות בעברית, לערוך משפטים מסורבלים ואף לתרגם מה שיידרש.'

גזר הדין נראה לי אכזרי משהו. אמרתי זאת למבקר.

'את יכולה לשנות אותו בקלות,' אמר, 'התחילי לכתוב.'

'אתה יודע שקשה לי,' התחננתי.

'חיכינו בסבלנות המון זמן,' אמר, 'כל חייך. לא יהיו עוד הנחות!'

'ההטיה הנכונה היא 'תהיינה', לא?' ניסיתי להרוויח זמן.

'מי כמוך יודע שההטיה בזכר התקבלה גם לנקבה על ידי האקדמיה ללשון העברית לפני כמה שנים, והצורה המסורבלת של הטיית נקבה ברבות בוטלה. אבל יפה, אני רואה שהתחלת בריצוי העונש.'

'כך זה יהיה מעכשיו?' שאלתי באימה, 'אצטרך לנהל דיונים משעממים על הטיות פועל?'

'הברירה בידייך,' אמר. 'כמובן, את יכולה להתחיל לכתוב.'

וכך היה.

בשבועות שבאו לאחר מכן, 'גידלתי' טקסטים של אחרים.

הם הגיעו אלי זבי חוטם, עתירי שגיאות לשון ומקרטעים ממקצב לא נכון.

טקסט אחד שהגיע אליי היה חולה עד כדי כך שנאלצתי להושיב אותו על מילון אבן שושן המחודש, עד ששב לאתנו.

מעודף רצינות, משפטים מסוימים נחרתו בזיכרוני, והמשיכו להדהד בראשי לפני השינה.

אחדים אף חדרו לחלומותיי, ולבשו צורה – הפעלים הופיעו, משום מה, בסגול;

מילות היחס היו אדומות, ונלוו לשמות הגוף הכחולים.

הייתי מקיצה משינה טרופה, מנסה להימלט מקרנבל המלים, רק כדי לגלות שגם במצב ערני הוא המשיך להתקיים.

עד שבאחד הימים לא יכולתי עוד.

באימה אך בנחישות התיישבתי אל המחשב.

הנחתי יד רועדת על המקלדת.

המשפט הראשון שהצלחתי להקליד היה שארית של עבודתי מליל אמש.

אחר כך הן החלו מופיעות: מלים מסוגים שונים; פעלים, שמות  גוף ומילות יחס.

לא היו להן צבעים.

הן היו שלי.

בהתחלה, כדי לאלף אותן, הנחתי להן לשבת בחברתי.

אחרי שהתרגלו, התחלתי לשחק איתן: לסרק להן את השיער, לנקד אותן, לצרף אותן לסמיכויות ולהפריד מחדש.

המבקר דייק: טקסטים של אחרים לא הגיעו אלי עוד.

אחרי שהשתעשעתי במלים בכל דרך אפשרית, התחלתי מסדרת אותן למשפטים.

ולפסקאות.

 כשהרגשתי שהטקסט בשל דיו, שחררתי את המלים.

חלק מהן בחרו להתעופף דרך החלון.

אחרות החלו לרעוד ולדהות בחדר האורחים, בעודן עוברות לממד אחר.

הייתי רגועה. ידעתי שיימצא מי שיערוך אותן אחרי.