כותרות TheMarker >
    ';

    שדות

    מכחול הזמן מצייר את עור הלב

    0

    עֶרְגַּת חַיִּים

    36 תגובות   יום שלישי, 8/3/11, 14:37

     

    אפשר שחיים הם התחום שבין החמצות לתיקוות.

    לא כמטוטלת, אלא בתחום המבורך שבין לבין.

    אני מביט אל המרחבים, מאפרוריות ההחמצות ועד לשדות הירוקים של התקוות, ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע.

     

    שתי קצוות בתפיסות עולם.

    האחת מטמיעה את ההחמצות בחיינו והשנייה זורעת תקוות קדימה.

    האחת ניסתה לעקם אותי לא אחת, ועם השנייה אני מנסה ליישר את חיי קדימה.

    תפיסת ההחמצה המובנית, מבוטאת כלכך יפה בכאבה של רחל בשיר "מנגד".

    תפיסה תרבותית שלמה של החמצות, אשר לאורה גדלתי וחונכתי.

    דרך חיים שלמה אשר מטמיעה את הר נבו ומשמעותו לחיים.

    תרבות של החמצות.

    משה, אבי האומה המשתחררת הוא גם אבי ההחמצות.

    החמצת הר נבו.

    גזירת הר נבו.

     

    וכך כתבה רחל:

    מִנֶּגֶד

     

    קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

    הֲבָא? הֲיָבוֹא?

    בְּכָל צִפִּיָּה

    יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

     

    זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

    שֶׁל נַחַל אֶחָד.

    צוּר הַגְּזֵרָה:

    רְחוֹקִים לָעַד.

     

    פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

    שָׁמָּה – אֵין בָּא,

    אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

    עַל אֶרֶץ רַבָּה.

     

    חורף, תר"ץ

     

    כלכך עצוב ופטאלי.

    מרכין ראש.

    גזירה.

     

    בְּכָל צִפִּיָּה

    יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

     

    מהשורות היפות ביותר בשירה העברית.

    שורה שמגלמת כמעט אקסיומה קיומית.

     

    והיכן היא התקווה?

    רוצה אני את הבטחת השדות הירוקים.

     

    מימי נעוריי התמרדתי לשורה הזו.

    סירבתי להכיל אותה.

    לא ראיתי בציפייה ובהחמצה גזירה משמים או מכל מקום אחר.

    לא ידעתי מדוע כך אני נוהג.

    אך עצם ההתנגדות הזו הביא לי יכולת שרידות.

    כנגד גזירות אשר כביכול מובנות בחיינו.

     

    תמיד חיפשתי דרך להיחלץ מהמבוך החברתי קיומי הזה.

     

    ומצאתי את הזרע.

    תמיד קיים הזרע.

    בכל מועקה ועקה אנו יודעים לייצר אותו.

    הוא יודע להיטמן במקומות שיבואו.

    שיביאו את החיים שבו, לפכות חיים שבנו.

     

    כך הזרע שנטמן בי בגזירה הגדולה ביותר שידעתי בחיי.

    גזירת המוות.

    החמצת החיים שלי.

    ואפילו שם לא נעלמתי לארץ ההחמצות.

    אלא השתמרתי כזרע מלא חיים.

    מצפה ומחכה ליום שמעט גשם יבוא ויעירני.

     

    וכך היה השיעור שלי.

     

    פעם כתבתי:

     

    עֶרְגָּה

     

    בֵּין כְּמִיהָה לְגַעְגּוּעַ

    יוֹשֵׁב סֶדֶק -

    בַּמֶּרְחָבִים

    שֶׁל פָּנַי שֶׁהָיוּ

     

    עתה אני יכול לקחת את חלק השיר הזה שלי ולסיימו מעט אחרת

     

    גֶּשֶׁם - -

     

    מִזֶּרַע עֶרְגָּה בּוֹעֶרֶת

    מְגַשֵּׁשׁ נֶבֶט זָעִיר

    מַבָּטוֹ

     

    מעט חרשתי וגם זרעתי את הר נבו שהיה בי.

    הוא כבר לא כלכך הר נבו.

    הוא מתחיל לקבל דמות של הר מבטיח.

    לפחות עֶרְגַּת חַיִּים אחת נובטת בו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (36)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/3/11 20:26:

      צטט: מירה טנצר 2011-03-12 15:23:12

      שדות, אאהבתי את הדיבור הזה עם החיים והתקוות וההחמצות וכן את השיחה שהתעוררה כאן בעקבות מילותיך. אגב, בקשר למשפט הפתיחה שלך - אני מאמינה שהחיים הם לא הזמן שבין לבין (שאותו הייתי מכנה "הווה" או "הרגע הזה") אלא החיים הם גם ההחמצות וגם התקוות. מירה

      ______________________________________________

      הביו לבין שאני מדבר עליו הוא קשת האפשרויות, שמגדיר עבורי את החיים, ובמשמעותו הוא הרגע הזה...

      אני שמח שנהנית מהדושיח שנוצר כאן.  במובן מסויים הופתעתי וטוב שכך...

        12/3/11 20:17:

      צטט: לי ע 2011-03-12 06:42:01

      צטט: שדותקום 2011-03-11 21:26:38

      צטט: לי ע 2011-03-11 16:39:19

      צטט: שדותקום 2011-03-11 11:35:24

      צטט: לי ע 2011-03-11 07:48:48

      צטט: שדותקום 2011-03-10 20:33:35

      צטט: לי ע 2011-03-08 19:23:16

      כל כך מוזר. בדיוק היום הגבתי בבלוג אחד וניסיתי להסביר מה מפריע לי בשיר של לאונרד כהן waiting for a miracle. יכולתי לבוא לפה לקחת מילים: "ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע." ואיכשהו מה שכתבת פה על החיים ותחום השתרעותם מתחבר לי עם משפט אחר שלך שהיה לי צידה מזינה לדרך: "חלומות ומציאות נטווים יחד לאריג חיים". אתה עוזר לי לראות את האריג הזה באופן שנותן מקום לנשימה ולצבעים שאני נמשכת אליהם. המבט המגשש בשיר שלך מזכיר לי תמונות ציפורים שאתה מצלם וחוויה של הולדת, של בריאה. וערגה בוערת - צירוף נהדר... יש רגעים, אחרי שאושר זורם בעורקים, שנדמה שאפשר להכיל הכול, גם את הגעגוע וההחמצה... :)

      ________________________________________

      החלק הראשן של הפוסט לא נכתב מאושר, אלא מכאב על עבר בעיקר.

      מתוך ההצטרפות של הדברים והיצרפותם נוצרו התנאים לנביטת הזרע.

      מתוך כך עלתה תחושת האושר ולפעמים היא עצמה מביאה בעירה נפלאה שמניעה קדימה...

      תודה לך על ההארה של הדברים שכתבתי כאן באופן שלא לגמרי הייתי  ער אליו :))

       

      שדות היקר

      כשכותבים את התגובה מחלקים לפסקאות, וכשמעלים אותה החלוקה נעלמת. המשפט האחרון שכתבתי על האושר הזורם בעורקים היה אמור להיות מופרד, והוא לא נבע מאושר שקראתי בתוך הטקסט אלא מהחוויה שהייתה לי בזמן שהגבתי (בעקבות שיחת טלפון שהייתה לי באותו ערב...:))

      ______________________________________

      שוב מומחש כמה חשובה היא ההפרדה.

      עתה אני מבין ושמח :))

       

      בתור רקדנית בטן אני חייבת לדגול בהפרדות, גם אם לפעמים הן קשות לי... :)

      _________________________________________

      תספרי לי בהזדמנות...

       

       בשמחה :). שבת שלום יקירי.

      ___________________________

      תודה ושבוע טוב:))

       

        12/3/11 15:23:
      שדות, אאהבתי את הדיבור הזה עם החיים והתקוות וההחמצות וכן את השיחה שהתעוררה כאן בעקבות מילותיך. אגב, בקשר למשפט הפתיחה שלך - אני מאמינה שהחיים הם לא הזמן שבין לבין (שאותו הייתי מכנה "הווה" או "הרגע הזה") אלא החיים הם גם ההחמצות וגם התקוות. מירה
        12/3/11 06:42:

      צטט: שדותקום 2011-03-11 21:26:38

      צטט: לי ע 2011-03-11 16:39:19

      צטט: שדותקום 2011-03-11 11:35:24

      צטט: לי ע 2011-03-11 07:48:48

      צטט: שדותקום 2011-03-10 20:33:35

      צטט: לי ע 2011-03-08 19:23:16

      כל כך מוזר. בדיוק היום הגבתי בבלוג אחד וניסיתי להסביר מה מפריע לי בשיר של לאונרד כהן waiting for a miracle. יכולתי לבוא לפה לקחת מילים: "ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע." ואיכשהו מה שכתבת פה על החיים ותחום השתרעותם מתחבר לי עם משפט אחר שלך שהיה לי צידה מזינה לדרך: "חלומות ומציאות נטווים יחד לאריג חיים". אתה עוזר לי לראות את האריג הזה באופן שנותן מקום לנשימה ולצבעים שאני נמשכת אליהם. המבט המגשש בשיר שלך מזכיר לי תמונות ציפורים שאתה מצלם וחוויה של הולדת, של בריאה. וערגה בוערת - צירוף נהדר... יש רגעים, אחרי שאושר זורם בעורקים, שנדמה שאפשר להכיל הכול, גם את הגעגוע וההחמצה... :)

      ________________________________________

      החלק הראשן של הפוסט לא נכתב מאושר, אלא מכאב על עבר בעיקר.

      מתוך ההצטרפות של הדברים והיצרפותם נוצרו התנאים לנביטת הזרע.

      מתוך כך עלתה תחושת האושר ולפעמים היא עצמה מביאה בעירה נפלאה שמניעה קדימה...

      תודה לך על ההארה של הדברים שכתבתי כאן באופן שלא לגמרי הייתי  ער אליו :))

       

      שדות היקר

      כשכותבים את התגובה מחלקים לפסקאות, וכשמעלים אותה החלוקה נעלמת. המשפט האחרון שכתבתי על האושר הזורם בעורקים היה אמור להיות מופרד, והוא לא נבע מאושר שקראתי בתוך הטקסט אלא מהחוויה שהייתה לי בזמן שהגבתי (בעקבות שיחת טלפון שהייתה לי באותו ערב...:))

      ______________________________________

      שוב מומחש כמה חשובה היא ההפרדה.

      עתה אני מבין ושמח :))

       

      בתור רקדנית בטן אני חייבת לדגול בהפרדות, גם אם לפעמים הן קשות לי... :)

      _________________________________________

      תספרי לי בהזדמנות...

       

       בשמחה :). שבת שלום יקירי.

        11/3/11 21:26:

      צטט: לי ע 2011-03-11 16:39:19

      צטט: שדותקום 2011-03-11 11:35:24

      צטט: לי ע 2011-03-11 07:48:48

      צטט: שדותקום 2011-03-10 20:33:35

      צטט: לי ע 2011-03-08 19:23:16

      כל כך מוזר. בדיוק היום הגבתי בבלוג אחד וניסיתי להסביר מה מפריע לי בשיר של לאונרד כהן waiting for a miracle. יכולתי לבוא לפה לקחת מילים: "ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע." ואיכשהו מה שכתבת פה על החיים ותחום השתרעותם מתחבר לי עם משפט אחר שלך שהיה לי צידה מזינה לדרך: "חלומות ומציאות נטווים יחד לאריג חיים". אתה עוזר לי לראות את האריג הזה באופן שנותן מקום לנשימה ולצבעים שאני נמשכת אליהם. המבט המגשש בשיר שלך מזכיר לי תמונות ציפורים שאתה מצלם וחוויה של הולדת, של בריאה. וערגה בוערת - צירוף נהדר... יש רגעים, אחרי שאושר זורם בעורקים, שנדמה שאפשר להכיל הכול, גם את הגעגוע וההחמצה... :)

      ________________________________________

      החלק הראשן של הפוסט לא נכתב מאושר, אלא מכאב על עבר בעיקר.

      מתוך ההצטרפות של הדברים והיצרפותם נוצרו התנאים לנביטת הזרע.

      מתוך כך עלתה תחושת האושר ולפעמים היא עצמה מביאה בעירה נפלאה שמניעה קדימה...

      תודה לך על ההארה של הדברים שכתבתי כאן באופן שלא לגמרי הייתי  ער אליו :))

       

      שדות היקר

      כשכותבים את התגובה מחלקים לפסקאות, וכשמעלים אותה החלוקה נעלמת. המשפט האחרון שכתבתי על האושר הזורם בעורקים היה אמור להיות מופרד, והוא לא נבע מאושר שקראתי בתוך הטקסט אלא מהחוויה שהייתה לי בזמן שהגבתי (בעקבות שיחת טלפון שהייתה לי באותו ערב...:))

      ______________________________________

      שוב מומחש כמה חשובה היא ההפרדה.

      עתה אני מבין ושמח :))

       

      בתור רקדנית בטן אני חייבת לדגול בהפרדות, גם אם לפעמים הן קשות לי... :)

      _________________________________________

      תספרי לי בהזדמנות...

       

        11/3/11 16:39:

      צטט: שדותקום 2011-03-11 11:35:24

      צטט: לי ע 2011-03-11 07:48:48

      צטט: שדותקום 2011-03-10 20:33:35

      צטט: לי ע 2011-03-08 19:23:16

      כל כך מוזר. בדיוק היום הגבתי בבלוג אחד וניסיתי להסביר מה מפריע לי בשיר של לאונרד כהן waiting for a miracle. יכולתי לבוא לפה לקחת מילים: "ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע." ואיכשהו מה שכתבת פה על החיים ותחום השתרעותם מתחבר לי עם משפט אחר שלך שהיה לי צידה מזינה לדרך: "חלומות ומציאות נטווים יחד לאריג חיים". אתה עוזר לי לראות את האריג הזה באופן שנותן מקום לנשימה ולצבעים שאני נמשכת אליהם. המבט המגשש בשיר שלך מזכיר לי תמונות ציפורים שאתה מצלם וחוויה של הולדת, של בריאה. וערגה בוערת - צירוף נהדר... יש רגעים, אחרי שאושר זורם בעורקים, שנדמה שאפשר להכיל הכול, גם את הגעגוע וההחמצה... :)

      ________________________________________

      החלק הראשן של הפוסט לא נכתב מאושר, אלא מכאב על עבר בעיקר.

      מתוך ההצטרפות של הדברים והיצרפותם נוצרו התנאים לנביטת הזרע.

      מתוך כך עלתה תחושת האושר ולפעמים היא עצמה מביאה בעירה נפלאה שמניעה קדימה...

      תודה לך על ההארה של הדברים שכתבתי כאן באופן שלא לגמרי הייתי  ער אליו :))

       

      שדות היקר

      כשכותבים את התגובה מחלקים לפסקאות, וכשמעלים אותה החלוקה נעלמת. המשפט האחרון שכתבתי על האושר הזורם בעורקים היה אמור להיות מופרד, והוא לא נבע מאושר שקראתי בתוך הטקסט אלא מהחוויה שהייתה לי בזמן שהגבתי (בעקבות שיחת טלפון שהייתה לי באותו ערב...:))

      ______________________________________

      שוב מומחש כמה חשובה היא ההפרדה.

      עתה אני מבין ושמח :))

       

      בתור רקדנית בטן אני חייבת לדגול בהפרדות, גם אם לפעמים הן קשות לי... :)

        11/3/11 13:55:

      צטט: דיוטימה 2011-03-11 12:15:57

      שדות יקר, יכולה מאוד להבין מאין חצובים הדברים האלה שלך, הראייה הזו... באופן טבעי עוררו אותי דבריך להביט אל תוכי ומצאתי כי כבר זנחתי מאחוריי את כל ההחמצות ובכל אשר יבוא או לא, איני משקיעה מחשבות רבות. ההווה הוא הרלוונטי לי, בחיים ההולכים ומתמעטים מרגע לרגע... ♣

      ______________________________

      אותו הבוקר שזורח על שנינו, מאיר דברים אחרים.

      במאבקי כל בוקר מחדש, ברור לי ההווה על תקוותיו והחמצותיו.

      כך אני כל בוקר מחדש בוחר ומשקה את הנבט שבי... 

        11/3/11 12:15:
      שדות יקר, יכולה מאוד להבין מאין חצובים הדברים האלה שלך, הראייה הזו... באופן טבעי עוררו אותי דבריך להביט אל תוכי ומצאתי כי כבר זנחתי מאחוריי את כל ההחמצות ובכל אשר יבוא או לא, איני משקיעה מחשבות רבות. ההווה הוא הרלוונטי לי, בחיים ההולכים ומתמעטים מרגע לרגע... ♣
        11/3/11 11:35:

      צטט: לי ע 2011-03-11 07:48:48

      צטט: שדותקום 2011-03-10 20:33:35

      צטט: לי ע 2011-03-08 19:23:16

      כל כך מוזר. בדיוק היום הגבתי בבלוג אחד וניסיתי להסביר מה מפריע לי בשיר של לאונרד כהן waiting for a miracle. יכולתי לבוא לפה לקחת מילים: "ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע." ואיכשהו מה שכתבת פה על החיים ותחום השתרעותם מתחבר לי עם משפט אחר שלך שהיה לי צידה מזינה לדרך: "חלומות ומציאות נטווים יחד לאריג חיים". אתה עוזר לי לראות את האריג הזה באופן שנותן מקום לנשימה ולצבעים שאני נמשכת אליהם. המבט המגשש בשיר שלך מזכיר לי תמונות ציפורים שאתה מצלם וחוויה של הולדת, של בריאה. וערגה בוערת - צירוף נהדר... יש רגעים, אחרי שאושר זורם בעורקים, שנדמה שאפשר להכיל הכול, גם את הגעגוע וההחמצה... :)

      ________________________________________

      החלק הראשן של הפוסט לא נכתב מאושר, אלא מכאב על עבר בעיקר.

      מתוך ההצטרפות של הדברים והיצרפותם נוצרו התנאים לנביטת הזרע.

      מתוך כך עלתה תחושת האושר ולפעמים היא עצמה מביאה בעירה נפלאה שמניעה קדימה...

      תודה לך על ההארה של הדברים שכתבתי כאן באופן שלא לגמרי הייתי  ער אליו :))

       

      שדות היקר

      כשכותבים את התגובה מחלקים לפסקאות, וכשמעלים אותה החלוקה נעלמת. המשפט האחרון שכתבתי על האושר הזורם בעורקים היה אמור להיות מופרד, והוא לא נבע מאושר שקראתי בתוך הטקסט אלא מהחוויה שהייתה לי בזמן שהגבתי (בעקבות שיחת טלפון שהייתה לי באותו ערב...:))

      ______________________________________

      שוב מומחש כמה חשובה היא ההפרדה.

      עתה אני מבין ושמח :))

        11/3/11 11:33:

      צטט: צבע השרב 2011-03-10 21:22:11

      זה יפה כל הכול הזה והקול הזה

      ____________________________

      שמחלי שאהבת.

      תודה לך צ"ה :))

        11/3/11 07:48:

      צטט: שדותקום 2011-03-10 20:33:35

      צטט: לי ע 2011-03-08 19:23:16

      כל כך מוזר. בדיוק היום הגבתי בבלוג אחד וניסיתי להסביר מה מפריע לי בשיר של לאונרד כהן waiting for a miracle. יכולתי לבוא לפה לקחת מילים: "ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע." ואיכשהו מה שכתבת פה על החיים ותחום השתרעותם מתחבר לי עם משפט אחר שלך שהיה לי צידה מזינה לדרך: "חלומות ומציאות נטווים יחד לאריג חיים". אתה עוזר לי לראות את האריג הזה באופן שנותן מקום לנשימה ולצבעים שאני נמשכת אליהם. המבט המגשש בשיר שלך מזכיר לי תמונות ציפורים שאתה מצלם וחוויה של הולדת, של בריאה. וערגה בוערת - צירוף נהדר... יש רגעים, אחרי שאושר זורם בעורקים, שנדמה שאפשר להכיל הכול, גם את הגעגוע וההחמצה... :)

      ________________________________________

      החלק הראשן של הפוסט לא נכתב מאושר, אלא מכאב על עבר בעיקר.

      מתוך ההצטרפות של הדברים והיצרפותם נוצרו התנאים לנביטת הזרע.

      מתוך כך עלתה תחושת האושר ולפעמים היא עצמה מביאה בעירה נפלאה שמניעה קדימה...

      תודה לך על ההארה של הדברים שכתבתי כאן באופן שלא לגמרי הייתי  ער אליו :))

       

      שדות היקר

      כשכותבים את התגובה מחלקים לפסקאות, וכשמעלים אותה החלוקה נעלמת. המשפט האחרון שכתבתי על האושר הזורם בעורקים היה אמור להיות מופרד, והוא לא נבע מאושר שקראתי בתוך הטקסט אלא מהחוויה שהייתה לי בזמן שהגבתי (בעקבות שיחת טלפון שהייתה לי באותו ערב...:))

        10/3/11 21:22:

      זה יפה כל הכול הזה והקול הזה

        10/3/11 20:57:

      צטט: qi 2011-03-10 11:23:16

      הטקסט הנפלא הזה, מזמין לקרוא בו שוב ושוב,

      וכל פעם לקרוא בו משהו חדש.

       

      שום דבר אינו גזירה משמים,

      ומשום שהזרע תמיד קיים,

      גם גזירת מוות לא תוכל לו.

       

      מלחמת אור וחושך....

      אור וחושך

      טוב ורע

      חיים ומוות

      שקיעות וזריחות

      לילה ויום

      יאוש ותקווה

       

      תקווה...

      _______________________

      תודה לך קי על המילים :)) 

      את הרבה בטבע ואת יודעת את המחזור ואת

      התקווה שבזרעים.

      אני רוצה להאמין שגם אני מחובר לתקווה הזו...

        10/3/11 20:55:

      צטט: אביה אחת 2011-03-10 06:09:07

      שדות קום - נפעמת כל פעם מחדש מעוצמת המילים שלך - תודה על השילוב בין המלים לבין שירתך לבין שירת רחל - אהבתי את כל המכלול - - - סופשבוע נעים אני מביט אל המרחבים, מאפרוריות ההחמצות ועד לשדות הירוקים של התקוות, ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע.

      __________________________________________

      תודה לך על המילים החמות אביה:))

      אני מאחל לכם שתדעו שפע מהשדות הירוקים.

      שכל התקוות יתממשו :)) 

        10/3/11 20:52:

      צטט: נירית גלעד 2011-03-10 06:01:36

      לוקחת ממך את "יצר התקווה" הבלתי מתפשר. מצוין.

      __________________________

      בכל מעשה מתקיימת התקווה...

      תודה :)) 

        10/3/11 20:51:

      צטט: מ.י.כ.ל. 2011-03-10 00:20:12

      כתוב כל כך יפה.

      קשה לבחור אחרי טעמה של ההחמצה,  והרבה פעמים נסיתי לחמוק מעצם הבחירה, בכל צומת שנקריתה בדרכי.

       

      אבל מרגע שקיבלתי את האחריות שבבחירה, לא משנה מה היתה, לא משנה מדידת התוצאות, ואני חושבת, שמרגע שמקבלים את ההחלטה, נובט לו זרע התקווה.

       

      מעניין אם הזרע שוכב באדמה ומחכה לגשם שיעזור לו לנבוט, או שאולי הוא פשוט יודע, שיום אחד זה יקרה.

       

      לבת שלי קוראים נבט והיא מתחברת לי לתקווה שתיארת.

      ________________________________________________

      התרגשתי כלכך לדעת ששם בתך נבט :))

      נכון כתבת, הנביטה מתרחשת מרגע שבחרנו.

      זו הטיפה שמעירה את הזרע.

      הוא שוכב וממתין לנו שנבחר את האפשרות מהמדף של החיים להשקות את עצמנו.

      תודה על השיתוף מיכל :))

        10/3/11 20:47:

      צטט: דן ספרי 2011-03-09 23:23:36

      דברים יפים כתבת ונעים להיזכר בשיריה של המשוררת הענקית הזו שאני תמיד חוזר אליה...

      __________________________________________

      כמו זרע שזקוק להתנגדות בכדי לנבוט נכון, כך היה השיר הזה בשבילי.

      תודה דן :)) 

        10/3/11 20:46:

      צטט: dafone 2011-03-09 22:59:04

      זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

      שֶׁל נַחַל אֶחָד.

      צוּר הַגְּזֵרָה:

      רְחוֹקִים לָעַד.

       

      היא לא השכילה לראות, רחל,

      למרות רגישותה הרבה,

      את הזרמים הנושקים שפה לשפה.

      הגם שצד ימין של הגוף "רחוק לעד" מצידו השמאלי,

      לב חי ופועם מאחד אותם. כמו הנבט שלך.

      ((:

      _____________________________________

      השיר הזה שכלכך רבים גדלו עליו שימש לרבים צידוק דין.

      הרי כלכך פשוט הוא להיכנס פנימה ולפשוט ידיים ולחבר ימין ושמאל ולהתחבר.

      זה הזרע...

      תודה לך דפנה :))

        10/3/11 20:42:

      צטט: debie30 2011-03-09 19:14:01

      מרגש לקרוא את הדברים שכתבת,
      רבים מאתנו גדלו על עצב נבו,
      והתשובה לכך היא במשמעות שאתה מעניק לכל יום
      ומקווה להעניק ליום שאחריו
      זה ההר המבטיח
      תודה על הדבים הנפלאים והמרגשים שכתבת

      דבי

      _______________________

      אני שמח שאת מבינה את משמעות הדברים.

      אני גדלתי על עצב נבו ולא יכולתי להבין.

      נראה לי שאי ההסכמה הזו היא שהביאה אותי לפשפש במקומות אחרים בי ובסביבתי.

      למצוא את האפשרות האחרת...

      תודה לך דבי :)) 

        10/3/11 20:40:

      צטט: זיוה גל 2011-03-09 14:08:16

      אחד העם כתב פעם שאדם (ועם) בנוי מעבר, הווה ועתיד

      ואין לנתק אחד מהם. אני מסכימה אתו.

      אלא שהשירה, שאינה אלא מייצגת חיים מתרכזת ברגע

      ובמבט יחסי המשקיף מנקודה אחת אל הציר כולו.

      כך בעיניי.

      תודה

      זיוה

      _______________________________

      אפשר להשקיף ולראות את הכל ולא להצליח לחבר את הדברים, כמו מהר נבו, כמו אל שתי גדות שלא מתחברות.

      ואפשר לרדת פנימה לעצמך ולפשוט ידיים בתוכך ולחבר ולהתחבר ולהתרגש ולחוש שהכל מסכת אחת.

      זה הזרע הקטן הזה...

      תודה לך זיווה :)) 

        10/3/11 20:37:

      צטט: הלנה היפה 2011-03-09 13:28:49

      אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה. שורות שמגלמת כמעט אקסיומה קיומית. אכן חבר יקר שלי, כולנו גדלנו על האקסיומה הקיומית הזו ופיטמנו את הר נבו שבתוכנו, אבל נפלא היה לקרוא לקראת הסוף, שאתה מצליח להנביט את הזרע של התקווה לירוק, ולאפשר לו להתפתח. בכולנו הזרע הזה קיים אלא שלא כולנו מצליחים להנביט אותו, יותר קל, הרבה יותר, לשבת בטח על הר נבו ולבכות את ההחמצות. ריגשת אותי מאוד עם הפוסט הזה. כמי שמאמינה שכל אחד יכול לבנות את העצמאות האישיותית שלו ולברוח מקבעונות, שמחתי כל כך לקרוא את הפוסט המרגש שלך. ולסיום אצטט פסקה ממחזה שלי (ציטוט על ציטוט), מאוד מתאים לפוסט שלך. המעמד הוא ויכוח בין אב, משורר לבתו הצעירה שהיא ציירת: הרשל: לא קניתי לך ספרים שתביני אותי! חשבתי שתביני את החיים, את עצמך. שתביני שלעשות אומנות, כמו שניטשה אמר, זה להתאמץ לעלות על הר גבוה. הדרך למעלה קשה מאוד. לפעמים מתחשק לעזוב הכל ולהתגלגל למטה, כי זה קל. לפעמים האויר בדרך למעלה לא מספיק בשביל לנשום (מתרגש) אבל כשמָגיעים למעלה, ואני מקווה שאת יודעת כבר, מלמעלה אפשר לראות את הנוף הכי נפלא בעולם. חבר יקר, גם למצות את הטוב שבחיים, זה לעשות אמנות, וזה ממש לא קל. תודה ענקית על הפוסט המרגש שלך לאה

      _________________________________

      תודה לך לאה על התגובה המרגשת הזו.

      אני שמח שהבנת על מה דיבר הפוסט הזה.

      על החינוך והמאמץ ורגעי האושר והסיפוק...

      גם לכאן מצטרפים גיבורי התרבות שלי כמו חברך יעקב בסר שמילא תפקיד נכבד בחיי ברגעים שבא לנטוש הכל.

      למזלי קראתי אותו בזמן הנכון... 

        10/3/11 20:33:

      צטט: לי ע 2011-03-08 19:23:16

      כל כך מוזר. בדיוק היום הגבתי בבלוג אחד וניסיתי להסביר מה מפריע לי בשיר של לאונרד כהן waiting for a miracle. יכולתי לבוא לפה לקחת מילים: "ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע." ואיכשהו מה שכתבת פה על החיים ותחום השתרעותם מתחבר לי עם משפט אחר שלך שהיה לי צידה מזינה לדרך: "חלומות ומציאות נטווים יחד לאריג חיים". אתה עוזר לי לראות את האריג הזה באופן שנותן מקום לנשימה ולצבעים שאני נמשכת אליהם. המבט המגשש בשיר שלך מזכיר לי תמונות ציפורים שאתה מצלם וחוויה של הולדת, של בריאה. וערגה בוערת - צירוף נהדר... יש רגעים, אחרי שאושר זורם בעורקים, שנדמה שאפשר להכיל הכול, גם את הגעגוע וההחמצה... :)

      ________________________________________

      החלק הראשן של הפוסט לא נכתב מאושר, אלא מכאב על עבר בעיקר.

      מתוך ההצטרפות של הדברים והיצרפותם נוצרו התנאים לנביטת הזרע.

      מתוך כך עלתה תחושת האושר ולפעמים היא עצמה מביאה בעירה נפלאה שמניעה קדימה...

      תודה לך על ההארה של הדברים שכתבתי כאן באופן שלא לגמרי הייתי  ער אליו :))

        10/3/11 20:29:

      צטט: ruthy 2011-03-08 15:22:27

      פוסט חושב ומרגיש

       ___________________

      תודה רותי :)

        10/3/11 20:28:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2011-03-08 14:41:27

      לחיות. מסקנה אחת לכל זה - ובערגה כל הזמן עם כמה פחות עצב שניתן- יופי של פוסט. נפלא. הכל ביחד.

      ____________________________________

      כן, והכל באקטיביות שנובעת מהבפנוכו של החיים... 

      תודה לך רונית :))

        10/3/11 11:23:

      הטקסט הנפלא הזה, מזמין לקרוא בו שוב ושוב,

      וכל פעם לקרוא בו משהו חדש.

       

      שום דבר אינו גזירה משמים,

      ומשום שהזרע תמיד קיים,

      גם גזירת מוות לא תוכל לו.

       

      מלחמת אור וחושך....

      אור וחושך

      טוב ורע

      חיים ומוות

      שקיעות וזריחות

      לילה ויום

      יאוש ותקווה

       

      תקווה...

        10/3/11 06:09:
      שדות קום - נפעמת כל פעם מחדש מעוצמת המילים שלך - תודה על השילוב בין המלים לבין שירתך לבין שירת רחל - אהבתי את כל המכלול - - - סופשבוע נעים אני מביט אל המרחבים, מאפרוריות ההחמצות ועד לשדות הירוקים של התקוות, ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע.
        10/3/11 06:01:
      לוקחת ממך את "יצר התקווה" הבלתי מתפשר. מצוין.
        10/3/11 00:20:

      כתוב כל כך יפה.

      קשה לבחור אחרי טעמה של ההחמצה,  והרבה פעמים נסיתי לחמוק מעצם הבחירה, בכל צומת שנקריתה בדרכי.

       

      אבל מרגע שקיבלתי את האחריות שבבחירה, לא משנה מה היתה, לא משנה מדידת התוצאות, ואני חושבת, שמרגע שמקבלים את ההחלטה, נובט לו זרע התקווה.

       

      מעניין אם הזרע שוכב באדמה ומחכה לגשם שיעזור לו לנבוט, או שאולי הוא פשוט יודע, שיום אחד זה יקרה.

       

      לבת שלי קוראים נבט והיא מתחברת לי לתקווה שתיארת.

        9/3/11 23:23:
      דברים יפים כתבת ונעים להיזכר בשיריה של המשוררת הענקית הזו שאני תמיד חוזר אליה...
        9/3/11 22:59:

      זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

      שֶׁל נַחַל אֶחָד.

      צוּר הַגְּזֵרָה:

      רְחוֹקִים לָעַד.

       

      היא לא השכילה לראות, רחל,

      למרות רגישותה הרבה,

      את הזרמים הנושקים שפה לשפה.

      הגם שצד ימין של הגוף "רחוק לעד" מצידו השמאלי,

      לב חי ופועם מאחד אותם. כמו הנבט שלך.

      ((:

        9/3/11 19:14:

      מרגש לקרוא את הדברים שכתבת,
      רבים מאתנו גדלו על עצב נבו,
      והתשובה לכך היא במשמעות שאתה מעניק לכל יום
      ומקווה להעניק ליום שאחריו
      זה ההר המבטיח
      תודה על הדבים הנפלאים והמרגשים שכתבת

      דבי

        9/3/11 14:08:

      אחד העם כתב פעם שאדם (ועם) בנוי מעבר, הווה ועתיד

      ואין לנתק אחד מהם. אני מסכימה אתו.

      אלא שהשירה, שאינה אלא מייצגת חיים מתרכזת ברגע

      ובמבט יחסי המשקיף מנקודה אחת אל הציר כולו.

      כך בעיניי.

      תודה

      זיוה

        9/3/11 13:28:
      אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה. שורות שמגלמת כמעט אקסיומה קיומית. אכן חבר יקר שלי, כולנו גדלנו על האקסיומה הקיומית הזו ופיטמנו את הר נבו שבתוכנו, אבל נפלא היה לקרוא לקראת הסוף, שאתה מצליח להנביט את הזרע של התקווה לירוק, ולאפשר לו להתפתח. בכולנו הזרע הזה קיים אלא שלא כולנו מצליחים להנביט אותו, יותר קל, הרבה יותר, לשבת בטח על הר נבו ולבכות את ההחמצות. ריגשת אותי מאוד עם הפוסט הזה. כמי שמאמינה שכל אחד יכול לבנות את העצמאות האישיותית שלו ולברוח מקבעונות, שמחתי כל כך לקרוא את הפוסט המרגש שלך. ולסיום אצטט פסקה ממחזה שלי (ציטוט על ציטוט), מאוד מתאים לפוסט שלך. המעמד הוא ויכוח בין אב, משורר לבתו הצעירה שהיא ציירת: הרשל: לא קניתי לך ספרים שתביני אותי! חשבתי שתביני את החיים, את עצמך. שתביני שלעשות אומנות, כמו שניטשה אמר, זה להתאמץ לעלות על הר גבוה. הדרך למעלה קשה מאוד. לפעמים מתחשק לעזוב הכל ולהתגלגל למטה, כי זה קל. לפעמים האויר בדרך למעלה לא מספיק בשביל לנשום (מתרגש) אבל כשמָגיעים למעלה, ואני מקווה שאת יודעת כבר, מלמעלה אפשר לראות את הנוף הכי נפלא בעולם. חבר יקר, גם למצות את הטוב שבחיים, זה לעשות אמנות, וזה ממש לא קל. תודה ענקית על הפוסט המרגש שלך לאה
        8/3/11 19:23:
      כל כך מוזר. בדיוק היום הגבתי בבלוג אחד וניסיתי להסביר מה מפריע לי בשיר של לאונרד כהן waiting for a miracle. יכולתי לבוא לפה לקחת מילים: "ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע." ואיכשהו מה שכתבת פה על החיים ותחום השתרעותם מתחבר לי עם משפט אחר שלך שהיה לי צידה מזינה לדרך: "חלומות ומציאות נטווים יחד לאריג חיים". אתה עוזר לי לראות את האריג הזה באופן שנותן מקום לנשימה ולצבעים שאני נמשכת אליהם. המבט המגשש בשיר שלך מזכיר לי תמונות ציפורים שאתה מצלם וחוויה של הולדת, של בריאה. וערגה בוערת - צירוף נהדר... יש רגעים, אחרי שאושר זורם בעורקים, שנדמה שאפשר להכיל הכול, גם את הגעגוע וההחמצה... :)
        8/3/11 15:22:
      פוסט חושב ומרגיש
      לחיות. מסקנה אחת לכל זה - ובערגה כל הזמן עם כמה פחות עצב שניתן- יופי של פוסט. נפלא. הכל ביחד.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      שדותקום
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין