 יש נטייה של נשים רבות, נכנה אותן כאן לצורך הנוחות בלבד "פמיניסטיות" (אם כי אני מודעת למעורפלות של המושג) ליחס רבות מן החולות הרעות שעוד נותרו, (חוסר שוויון ..) לתהליכי חינוך ותרבות. וכאן אני רוצה להביע את התנגדותי: נשים שונות במבנה הפיזי, הביולוגי והנפשי שלהן מגברים. לנשים יש רחם- לגברים אין. רחם מסמל בית, הכלה, נתינה, חיים ועוד. מכאן נגזר שנשים מתנהלות בשונה מגברים. סוזן מאוסהרט, אנתרופולוגית אוסטרלית, כתבה את הספר "תחזוקת בעל" והיא מציינת שנשים נוטות לקחת על עצמן אחריות מרגע שהן הופכות לאימהות. נודה על האמת: אנחנו סומכות רק על עצמנו, מעדיפות לעשות זאת בדרכנו (בד"כ "נכון" יותר...) רוצות להיות מעורבות גם בשל רגשות אשם בכל הקשור לחינוך ילדינו, כל אלה מנהלים אותנו כך שאנו מתחזקות הכול: את ענייני הבריאות של הבעל ולילדים, את הנושאים החברתיים- התרבותיים- הרגשיים של כל בני המשפחה, ומה לא – בעצם? יש לכך מחיר גבוה: נשים נשואות מועדות יותר לפגיעות בבריאותם מנשים שאינן נשואות . משום כך , לאחר שהילדים גדלים, ואנו מגלות שאי שם בדרך גם איבדנו את בן זוגנו, והשותפות (אם הייתה) נעלמה לה, זהו השלב שנשים תבחרנה לפרק משפחה. אח"כ בניגוד לגברים, של פי הסטטיסטיקה ממהרים למצוא בת זוג חדשה, משום שנישואין זוהי עסקה שטובה לגברים יותר מאשר לנשים, ונשים, כן עדיין רוצות אהבה אבל לא לטפל ולתחזק, ולכן, בוחרות באופן מובהק להישאר לבד. אז היום, ביום האישה הבינלאומי שלנו, אני מפנה שאלה לנשים שביננו: הבה נברר עם עצמנו עד כמה אנו רוצות או יכולות להרפות מן הטיפול והתחזוק. |