"לילה טוב" – אני אומר לה אחרי החדשות,
"אני מת מעייפות, אני הולך לישון".
ונכנס למיטה וממש נופל אפיים
ומושך את השמיכה ועוצם את העיניים.
"אני באה אחריך!" היא קוראת לי מאחור,
"אני רק מכבה בסלון את האור".

ובינתיים היא סוגרת את התריס
ונועלת את הדלת,
ממלאת במים את הקערה של הכלב,
דוחפת למדיח עוד שלוש ארבע כוסות,
בודקת אם נכנס איזה אימייל מאוחר,
מגהצת לעצמה חולצה למחר,
כותבת פתק למורה,
מוציאה מהפריזר עוף להפשרה,
משאירה צ'ק לוועד הבית בארון החשמל,
מכניסה למטען את הטלפון הנייד...
ואז נכנסת למקלחת.
מתרחצת, מתמרחת, מתבשמת,
מצחצחת ונכנסת למיטה.

כך הולכת לישון משפחה מאושרת.
ואף פעם אינני שואל איך היא מספיקה,
אלא רק איך היא זוכרת.

ואלמלא הייתי ישן הייתי לוחש לה בשקט:
"איך את כל כך עניינית וכל כך מדויקת?
ובכלל, איך העניק לך השוכן ממעל
כישורים לגדל גם את הילדים וגם את הבעל?
איך את מסוגלת להקשיב לסובבים אותך
ברצינות, בראש פתוח ובמחשבה מסודרת?
איך את מצליחה לחייך כשאת רוצה לצרוח?
ובוכה כשאת מאושרת?
ואיך, תגידי איך, למרות כל מה שעובר עלינו
את עדיין אופטימית, מלאת שמחה ונחושה?
ובעידן החומרני הזה,
את עדיין פתוחה לסבלם של אחרים,
כנה ורגישה?"

כל בוקר אני מודה לאלוהים:
ברוך שעשה אותך אישה!

מתוך האתר של יורם טהר-לב