יום האישה הציב אותי בפני תחושת בדידות , תחושה של קיבעון והרבה "כאילו" של שינוי. אני חוליה בתוך שרשרת מישפחתית של נשים אמיצות, נשים חריגות, אמא שלי וסבתא שלי את השאר אני לא מכירה אבל יכולה להניח שגם הסבתא שלי קיבלה את הגנים מהיכן שהוא. הבאתי פרחים לאמא שלי, בעיני היא האישה הראויה ביותר בעולם, ישבנו במטבח והיא ליטפה לי את היד מנסה לחוש אותי ולא רק להקשיב לדברים. אני מצליחה לספק לה כל חיי סיבות מצוינות לדאגה, טלטלות, עליות תלולות ונפילות לתהומות . הקירבה הזו של היד שלה המונחת על שלי מחזיקה אותי מחוברת, אליה ,אלי ולהיסטוריה הנשית של אמא ובת, לקשב ושיח נשי שמעולם לא היה בו עיסוק בביגוד או שאר תפאורות. חזרתי מהדרכה של קבוצת נערים ,אני מלמדת אותם את עולם הבניה, אמרתי לה: "אמא, אין אף בת בקבוצה, 2011... האם לא קרה כלום בעולם? האם נשים באמת עשו שינוי?" "כאילו" היא אומרת לי זו המילה של העולם החדש,היו תקופות של שינוי משמעותי, ניראה לי שעברנו לתקופה בה עשיה אמיתית, חיפוש לעומק ומוכנות לעשות מאמץ הוחלפו בטפט אינטרנטי צבעוני. יצריות נשית עדיין נתפסת כהתנהגות זנותית. עבודה פיזית של אישה, עיסוק בכדורגל או אומנות לחימה עדיין מציבה את האישה כגברית אישה שמתנהלת עם נשים היטב ישר משויכת לעולם הלסבי התמסרות, חמלה ,ואמפטיה נתפסים כחולשה. האם עשינו כנשים שינוי של לחיות את עצמינו כנשים,לאהוב את מה שהנשיות שבאנו יודעת להעניק, או שרק למדנו להתנהל בתוך עולם שמשוחח בשפה זרה  י
|