רמת החייל

שם אני מבלה את רוב שעותיי ושנותיי. ואין צורך להוסיף: הטובות בשעותיי ובשנותיי. והנה פתאום הפך המקום הזה משוליים למרכז. בשנות ילדותי התל אביבית באמת - הפרבר המנומנם הזה של צפון/מזרח העיר כלל לא נתפס כישות תל אביבית. היום הוא זה שמגדיר את השוליים.  הוא הפך למיקרוקוסמוס של משהו. כיוון שאני נוטה להגזים- זה המקום לרסן את דבריי ולסייג מעט. אם רמת החייל איננה "העולם האמיתי" הרי היא בהחלט בבואתו המחניפה: בועה התל אביבית צפונבונית הייטקיסטית וצרכנית של האלף השלישי. גם מבפנים התחושה דומה. זה מתחם של מגזר עכשווי. היי, זה אנחנו.

אנחנו באים ברכב חברה וחונים בהסדרים. אנחנו עובדים ללא ליאות. אנחנו מגיחים החוצה רק לצורך קפה ונשנוש של בוקר צהרים וערב. פתרונות כאלה המקום מספק בשפע ואלה עברו הגדרה, ניסוח מחדש והתאמה לצרכים שלנו. התעצב פה פורמט שאחר כך קיבל את ההילה של "הדבר האמיתי" ושכפל עצמו הלאה. בעיקרון אנחנו לא אינדיבידואליסטים מובהקים. (שמתם לב בוודאי שאני נוקטת בלשון רבים -אנחנו הרי קהילה). גם אין לנו זמן לבנות פרופיל של גורמה יחודי- אנחנו בהחלט מעדיפים רשתות. גם אין לנו תודעה פוליטית עם אג'נדה למיגור התאגידים הגדולים. הקפה צריך להיות משובח, הלחם קל, הסלטים גדולים מאוד, הפשטידות בעלות טעם ומרקם אחיד. השירות עצמי ומהיר. המקום מואר עם אופצית חוץ ופנים. העיתונים זמינים וגם ה-WIFI. טעמם של הדברים לא מהותי. ממילא אנחנו אוכלים ועובדים, בין אם זה באמצעות המחשב הנייד, האייפון או עם חברים במסגרת המשך הישיבה שהועתקה מהמשרד לבית קפה. המחירים יקרים וניכר שידו של המפקח על ההגבלים לא היתה פה. כולם מתאמים מחירים ומתיישרים על אותו תמחור של נוסחאות עסקיות לצהרים  DEAL לבוקר  והצעה ל-HAPPY HOUR  לשעות הערב המוקדמות.  

הנאמנות לבית קפה מסויים במתחם נבנית אולי לא באקראי אבל  בהיעדר בידול אמיתי בין רשתות הקפה למיניהן - טרם פיצחתי את הנוסחה. מסעדות לצהרים בדרך כלל מתחילות במקום אחד ומסיימות על קו סיכום אחיד – כלומר גם אם תחילתן באוכל בעל אופי מוגדר (כורדי, בריאותני, אסייאתי....) בהדרגה מכניסות אף הן את הסלט המודולרי או את חזה העוף הבלתי נמנע, הפסטה והכריך לתפריט העסקי. יומרות קולינריות יש עדין בקומץ מסעדות שמסרבות לחתום איתנו על "הסדרים", לוקחות הזמנות מראש, ומתמחרות אף גבוה יותר -כדי לסנן עובדים ולהישאר עם המנהלים המארחים לקוחות. מנסיון אנו יודעים כי אלה לא ישרדו זמן רב אבל בינתיים יבטיחו גיוון קבוע (צמד מילים בלתי אפשרי בעליל).

בצהרים יש תורים אבל כולם אמונים על יעילות. מי שמסוגל לקלקל את השורה הוא אזרח מזדמן (הוא קרא שיש מסעדה טובה ברמת החייל. לא באים בצהרים חבר) המזדמן גוזל מאיתנו זמן יקר בפיענוח נוסחת הצהרים  תוך הצגת שאלות הבהרה ארוכות והססניות הוא מעכב תור שלם. בדרך כלל אנחנו מזהים אותו מיידית. אין לו את הלוק הנכון לזמן ולמקום.

המתחם הוא מקבץ של אותם 3 דברים עליהם תל אביב עומדת וממנה היא נבנית כלכלית: מגדלי זכוכית, מגרשי חניה ומסעדות. בהדרגה נמחקים מפה צריפונים של בעלי מלאכה, חנויות עודפים של מפעלי טקסטיל, מאפיות, בתי דפוס ומגרשי אבטיחים. הם יחפשו שוליים חדשים על נדלן מרכזי פחות. 

עם זאת, בשנתיים האחרונות קיבל המקום מעין "טוויסט" חדש. נבנה פה בית חולים ונחנך פה בית זקנים. 2 מונחים לא תקינים פוליטיים שמזמן כובסו במכבסת המילים. ואכן מדובר במרכז אשפוז יוקרתי ובדיור מוגן לקשישים אמידים. אלה ואלה באו להסתופף איתנו הצעירים והבריאים במקום בו אנו עושים הכל -חוץ מללון פה בלילה. את רמת החייל אנחנו נוטשים עם חשיכה. הם נשארים.